לפני חודשים אחדים חוקקה הכנסת חוק הקובע, שהחלטה על נסיגה משטחים שבריבונות ישראל, מחייבת משאל עם, בנוסף להחלטת הכנסת. חוק זה משווה את ישראל למתוקנות שבדמוקרטיות, שבהן מקובל הליך של משאל עם בנושאים הקשורים לריבונות המדינה (כמו אישור אמנת מאסטריכט ואישור המעבר למטבע היורו במדינות האיחוד האירופי) ומחזק את הדמוקרטיה ההשתתפותית של אזרחי ישראל. את ההחלטה קיבלה הכנסת ברוב גדול, לאחר הליך חקיקה ממושך שנמשך כעשר שנים.
לחוק הזה היו מתנגדים, והתנגדותם לגיטימית לחלוטין. התמיכה בחוק וההתנגדות לו מבטאים עמדות פוליטיות. העמדות הפוליטיות נדונו במוסד הפוליטי העליון – הכנסת; הריבון, המוסמך לחוקק ושבידו גם הסמכות והכוח לבטל חוקים.
לאחר קבלת החוק, עתר אזרח נגד החוק לבית המשפט העליון. זו עתירה של אזרח המתנגד להחלטה פוליטית לגיטימית. הזכות להתנגד גם היא לגיטימית. הפניה לבית המשפט אינה לגיטימית, מכיוון שאין כאן כל סוגיה משפטית. מן הראוי היה שבית המשפט ידחה על הסף את העתירה ויקנוס את העותר על הטרדת בית המשפט בסוגיה פוליטית בלתי משפטית. לא כך נהג בית המשפט. הוא לא דחה את ההצעה על הסף וידון בחוק.
אני מעריך שסיכויי העתירה להתקבל אפסיים. משתדחה, אני מעריך שבקרב חלק מחבריי שדחפו את חוק משאל העם, החלטה כזו של בית המשפט תתקבל בסיפוק ותתפרש כגושפנקא של הערכאה העליונה לחוק ותחזק אותו. אני סבור, לעומת זאת, שאין כל צורך בגושפנקא כזאת. נהפוך הוא, גושפנקא כזו, המעמידה את בית המשפט כחותמת כשרות להחלטות לגיטימיות של הריבון, הינה התערבות בלתי נסבלת של הרשות השופטת בסמכות הרשות המחוקקת. התערבות זו היא פגיעה בדמוקרטיה.
עצם הנכונות של בית המשפט לדון בחוק, היא מעשה אנטי דמוקרטי. אף אחד כבר לא מתרגש מהמעשה האנטי דמוקרטי הזה, כיוון שמעשים אלה היו למעשה של יום יום בישראל. עצם הדיון בחוק, הוא התערבות גסה של גוף בלתי נבחר, בהחלטות לגיטימיות של הריבון שנבחר בידי העם, בסוגיה פוליטית מובהקת שעניינה אך ורק בבית המחוקקים.
הנה, אמרתי את דעתי. האם כל הכתוב עד כה הוא הסתה, או ביקורת לגיטימית? האם בדמוקרטיה הישראלית מותר לי לכתוב את הדברים האלה? אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי. אני חושב שהאקטיביזם השיפוטי פוגע בדמוקרטיה הישראלית. אני סבור שאל לו לבית המשפט לעסוק בסוגיות פוליטיות. ואם בית המשפט עוסק בסוגיות פוליטיות, אני סבור שיש להבטיח שיהיה בו ייצוג הולם למגוון של דעות. מותר לי להביע את דעתי? מותר היה לי לכתוב בעיתון בישראל את עמדתי זאת? או שמא ביקורת זו היא הסתה?
אני מצפה מנשיאת בית המשפט להתייחס לביקורת הזאת, הנמתחת על בית המשפט. והרי לביקורת זו שותפים רבים וטובים. הרי השמיעו אותה משפטנים דגולים, בארץ ובחו"ל, כמו נשיא בית המשפט לשעבר משה לנדוי, המשנה לנשיא לשעבר מנחם אלון, כלת פרס ישראל למשפט פרופ' רות גביזון, חתן פרס ישראל למשפט פרופ' דניאל פרידמן, השופט בדימוס אורי שטרוזמן ורבים אחרים. במקום להתייחס לביקורת עניינית, נשיאת בית המשפט העליון מעניקה לביקורת את השם "הסתה", והמסיתים הם כמובן "פוליטיקאים". לא נבחרי ציבור, שקיבלו מנדט לקדם את רעיונותיהם, לא חברי המוסד הריבון של הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית, אלא "פוליטיקאים", בנימת בוז מזלזלת, כאילו יש דמוקרטיה בלי פוליטיקה ופוליטיקאים. נימת בוז מתנשאת, של מי שמייצגת מוסד הדורש חסינות מביקורת, כלפי מוסד נחות של עסקנים.
הסתה היא עבירה פלילית שעונש נקוב בצדה. כאשר נשיאת בית המשפט משתמשת במושג זה, היא יותר מרומזת שהביקורת על בית המשפט הינה עבירה פלילית בת ענישה. ואם הרמז לא היה מספיק עבה, היא מוסיפה ומציינת שהמסיתים הם "פוליטיקאים המנצלים את חסינותם" – כלומר, רק בשל חסינותם הם לא עומדים לדין על כך שהעזו לבקר את בית המשפט. בכך היא רומזת למי שאין להם חסינות, מה צפוי להם אם יבקרו את בית המשפט. בכך היא רומזת לי, שאין לי חסינות, שמוטב שאשקול היטב האם כדאי לי לכתוב בעיתון ביקורת על בית המשפט. נשיאת בית המשפט העליון מהלכת אימים על אזרחי ישראל, מאיימת עליהם מפני ההשלכות של השמעת ביקורת על בית המשפט, וכל זאת בשם ה"דמוקרטיה", כביכול.
דורית ביניש טוענת שהתוקפים את בית המשפט פוגעים במעמדו ואח"כ מתלוננים שמעמדו נפגע; טענת הקוזאק הנגזל. הפוסלת במומה פוסלת. לא היה מוסד שנהנה ממעמד ציבורי גבוה יותר מבית המשפט העליון טרם "המהפיכה החוקתית" והאקטיביזם השיפוטי שהנהיג הנשיא הקודם אהרון ברק. מהפיכת "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל היא החלטה שפיטה" ושאר מכתמיו של ברק, הכניסו את בית המשפט לעומק המחלוקות הפוליטיות, כמי שמתיימר לפסוק בהן את הפסיקה הסופית, מעל הגורמים הנבחרים, באצטלה משפטית. בכך הם דרדרו את המעמד הציבורי של בית המשפט העליון. מניעת בחירתם של משפטנים דגולים כמו השופטת נילי כהן ופרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, אך ורק בשל התנגדותם לקו של ברק, פגעה פגיעה קשה ביותר במעמד בית המשפט. נאום הקוזאק הנגזל של דורית ביניש הוא פגיעה נוספת במעמד בית המשפט.
בימים בהם מתנהל מסע הסתה ורדיפה פוליטית נגד שופט בישראל, נועם סולברג, בניסיון למנוע את בחירתו לבית המשפט העליון רק בשל מגוריו בגוש עציון, ניתן היה לצפות מהעומדת בראש הרשות השופטת לצאת חוצץ נגד ביזיון בית המשפט ולהגן על כבודו של השופט. למרבה הצער, בנושא זה ביניש ממלאת פיה מים, ובכך נותנת לגיטימציה לרדיפה, ובמקום זאת יוצרת דה-לגיטימציה לזכות לבקר את בית המשפט.
אני מתנגד להצעות החוק לשימוע פרלמנטרי לשופטים ולהגבלת הזכות לעתור לבית המשפט. אכן, יש בהן ביטוי לשיכרון כוח במקום בו נדרש ריסון עצמי. זוהי תגובת נגד לשיכרון הכוח של בית המשפט, ששכח מזמן מהו ריסון עצמי. נאומה של הנשיאה ביניש היא ביטוי לכך.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
