בושה - על כך שאנס סדרתי היה נשיא מדינת ישראל. גאווה - על כך שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, שמתקיים בה שוויון בפני החוק. שהנשיא נשפט כאחד האדם וירצה את עונשו ככל פושע. אנחת רווחה - מכך שסוללת פרקליטי הצמרת, יחצני הצמרת ומקורבי הצמרת כשלה בניסיונותיה לשבש את החקירה ואת הליכי המשפט ובעלילות וההכפשות על קורבנותיו של האנס. סיפוק - על כך שנעשה צדק והפושע יענש.
על פי דברי הבלע שלו נגד מדינת ישראל (סעודיה... איראן...) בראיונות לתקשורת הזרה, אני מסיק שהנשיא השמיני הצטרף לשמאל הרדיקאלי הפוסט ציוני ולקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל.
מעתה - קצב הוא אסיר. המעמד הפגוע והנחות ביותר בחברה, הוא האסירים, שנשלל מהם הדבר החשוב ביותר לאדם - חירותו. מן הראוי שקצב, וכך גם כל האסירים, יהנה מהתנאים האנושיים ביותר, לא רק מבחינה פיסית אלא גם נפשית. לכן, אין מקום להשפלות ולמציצנות ואני מקווה שהתקשורת תחרוג ממנהגה ותגלה ריסון עצמי.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
