הבלוג של אורי הייטנר

אחת ההחלטות המדיניות המשמעותיות ביותר בתולדות המדינה, הייתה החלטתו של דוד בן גוריון, בשנותיה הראשונות של המדינה, על אוריינטציה פרו מערבית של ישראל. היה זה בשיאה של המלחמה הקרה בין ארה"ב ובעלות בריתה במערב אירופה לבין הגוש הסובייטי בראשות ברית המועצות. האוריינטציה הזאת לא הייתה מובנת מאליה. המפלגות המובילות בישראל היו סוציאליסטיות, ולא כולן התפכחו עדיין מאמונתן בבריה"מ. מפלגות השמאל דחפו לאוריינטציה פרו סובייטית, אם בשל אמונתן שבריה"מ מיישמת את החזון הסוציאליסטי ואם בשל אמונתן שבריה"מ מייצגת את עולם המחר, וראוי שישראל תהיה חלק מעולם זה, מסיבות פרגמטיות.

התקופה בה קיבל בן גוריון את ההכרעה, הייתה תקופה אפלה בתולדות ארה"ב, תקופת המקארתיזם. המקארתיזם היה רדיפה פוליטית של יריבים (דוגמת הרדיפה אחרי השופט סולברג, בשל מגוריו בגוש עציון, היום בישראל). באותה תקופה בבריה"מ סטלין רצח מיליונים מבני עמו. יחי ההבדל. ישראל הקטנה והצעירה שאפה ליחסים טובים עם כל מדינות העולם, אך בברירה שעמדה בפניו בחר ב"ג למקם את ישראל כחלק מן העולם החופשי.

ארה"ב אינה מושלמת. מצב זכויות האזרח בתוכה, אינו מתקרב לזה שבישראל (והדוגמה הבולטת ביותר לכך, היא מאות מוצאים להורג בארה"ב מידי שנה). לא אחת ארה"ב מאכזבת אותנו במדיניותה. אולם ארה"ב הייתה ועודנה מנהיגת העולם החופשי. היא הייתה ועודנה האויב המרכזי של כל איום על האנושות בכל תקופה. בעבר היה זה האיום הסובייטי. היום זה האיום האסלאמי. ארה"ב הייתה ועודנה בעלת הברית החזקה והחשובה ביותר של ישראל, וקיים בארה"ב קונסנזוס אמתי של מחויבות לברית זאת.  

אשר על כן, לא ברור איזו רוח שטות דחפה את שר החוץ אביגדור ליברמן להתייצב לצד פוטין, במתיחות שנוצרה בין ארה"ב והעולם החופשי לבין רוסיה, בעקבות הבחירות המזויפות שנערכו ברוסיה בשבוע שעבר. מה דחף אותו לצדד בעמדתו של פוטין ולהלבין את הזיוף, בניגוד לדברי המשקיפים מטעם המערב שבחנו את העובדות? ישראל היא מדינה קטנה, אינה מעצמה גדולה, אין היא חייבת בכל נושא בינלאומי לבטא את עמדתה. אולם אם היא בוחרת לבטא עמדה, עליה להתייצב עם העולם החופשי, הדמוקרטי, לא לצד הדיקטטורות.

רוסיה של פוטין אינה בריה"מ. אין היא אימפריית הרשע הסובייטית, כבימי המשטר הקומוניסטי. פוטין אינו ברז'נייב ולבטח לא סטלין. אולם פוטין הוא שליט אוטוריטארי ורוסיה אינה דמוקרטיה, גם אם יש בה מרכיבים שונים של דמוקרטיה, בעיקר פורמאלית.

מיכאיל גורבצ'וב, מגדולי האישים בעולם במאה ה-20, פירק את הדיקטטורה הסובייטית העריצה, והחל להעלות את רוסיה על דרך דמוקרטית. ילצין, הנשיא הראשון של רוסיה לאחר פירוק בריה"מ, לא השכיל ליצור דמוקרטיה חזקה, ועל רוסיה השתלטה אנרכיה, ממנה נהנו בעיקר האוליגרכים, המתעשרים החדשים בדרכים בלתי כשרות,  אנשי הפשע המאורגן. העם הרוסי כמה למנהיג חזק, שיציל את הדמוקרטיה וישליט את החוק והסדר על רוסיה. פוטין אמור היה למלא את התפקיד הזה. תחילה, דומה היה שהוא אכן עושה זאת. אולם שלטונו האוטוריטארי חנק את צמיחת הדמוקרטיה, ורוסיה תחת שלטונו (כנשיא וכראש הממשלה) הולכת והופכת בהדרגה לדיקטטורה, על מאפייניה השונים. זיוף הבחירות הוא שלב נוסף בתהליך הזה, המבטא הפניית עורף לרצון הציבור, כדי להבטיח בדרכים בלתי כשרות את המשך שלטונו.

יש לישראל אינטרס ביחסים חמים עם רוסיה, אך אל לנו להתבלבל. בעימות בין רוסיה לעולם החופשי, חובתה של ישראל להתייצב בצד הנכון – הצד של העולם החופשי, בראשות ארה"ב. התנהלותו של ליברמן, לבטח ללא כל דיון וללא כל הסכמה של רוה"מ, היא פגיעה משמעותית באינטרס הלאומי של ישראל, פגיעה ביחסי ישראל וארה"ב ופגיעה במעמדה הבינלאומי ובתדמיתה של ישראל. התנהלותו של ליברמן שערורייתית, ואם מישהו עוד היה זקוק לתזכורת לכך שהאיש אינו ראוי לתפקיד אותו הוא נושא, דבריו אלה הוכיחו זאת באופן חד משמעי.

מדיניותו של ליברמן אמורה הייתה לקרב בין ישראל לבין רוסיה. אחרי שלוש שנים, ניתן להכתיר את היומרה הזאת ככישלון מהדהד. רוסיה מנהלת מדיניות פרו ערבית ואנטי ישראלית מובהקת. רוסיה תמכה ביוזמת אבו מאזן לפתרון כפוי והיא משמשת מכשול עיקרי בפני הסנקציות על איראן. רוסיה תומכת במשטרים הערביים האפלים, כמו שלטונו של אסד בסוריה. שום דבר במדיניות זו לא השתנה, בזכות פועלו של ליברמן.

יש מקרים שבהם מדינה נדרשת לבחור בין עמדה מוסרית לבין אינטרס פרגמטי. במקרה זה, יש חפיפה בין העמדה המוסרית והאינטרס. סגן ראש הממשלה ושר החוץ בחר בעמדה האנטי מוסרית, שגם פוגעת באינטרס הלאומי של ישראל.

                                                                                                                                   * "ישראל היום"