כתבו עליו בעיתון / אריק איינשטיין ושלום חנוך

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.12.11

התיקון לחוק לשון הרע, הנדון בימים אלה בכנסת, עורר, לצד דיון ענייני על פרטי החוק, תופעה שאותי היא מדאיגה. תופעה של לגיטימציה ללשון הרע, כפעולה עיתונאית לגיטימית ומכובדת, עד כדי כך שחובה להגן עליה. לשון הרע הוצגה כביטוי לדמוקרטיה, הוצאת דיבה - כחופש הביטוי ושקר - כאמת. ואף שאני חושב שהתיקון לחוק, כפי שהוצע, מיותר ושגוי, אני רואה כבעייתית ביותר את ההתייחסות האוהדת ללשון הרע.

אחת הטענות המרכזיות של מתנגדי החוק, היא שהוא לא נועד להגן על האזרח הקטן, אלא על הפוליטיקאים. יש בכך צביעות רבה. האם מותר להוציא דיבת פוליטיקאים רעה, לכתוב עליהם דברי שקר? האמת היא שבד"כ התקשורת אינה עוסקת באזרח הקטן, ולכן ההתייחסות היא באמת כלפי אנשים מפורסמים, המעוררים את עניין הציבור והתקשורת. מדובר לא רק בפוליטיקאים, אלא גם בספורטאים ואמנים.

אריק איינשטיין נפגע בעבר מהתקשורת, שכתבה עליו מידע מסולף, שקרי ופוגעני. לא בכדי, הוא ממעט להתראיין. כאמן, הוא הגיב על כך בשירים.

שיר אחד, שיצא בשנות ה-90 הוא "עיתונאי קטן שלי". בשיר זה הוא פונה ישירות, בגוף שני, לעיתונאי הקטן ומאשים אותו, לא פחות, בשפיכות דמים. "אז איך אתה ישן בלילה / עיתונאי קטן שלי / על מה אתה חולם בלילה / אחרי שפיכת הדם / איך אתה נרדם?" השיר הזה עורר סערה ציבורית וטענות כלפי אריק איינשטיין על כך שהוא מכפיש את כלל ציבור העיתונאים ופוגע בחופש הביטוי, כאילו חופש הביטוי שלו הינו ערך פחות מקודש מחופש הדיבה של עיתונאים.

יש לציין שביהדות שפיכות דמים היא אחת משלוש עבירות חמורות עליהן נכתב "ייהרג ובל יעבור", כלומר מוטב לו לאדם למות מאשר לבצע אותן. וכבר חז"ל קבעו, ששפיכות דמים אינה רק רצח פיסי, אלא גם רצח אופי. הם אמרו שהמלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים. ויש לכך הסבר, שפניו של אדם שהושמץ ברבים מלבינים, כי הדם אוזל מהם, ומכאן שזוהי שפיכות דמים.

אני לא כל כך אוהב את השיר הזה, שהנו בוטה וישיר מידי, ומעדיף עליו שיר אחר, שגם בו אי אפשר לטעות בעלבון הצורב שבהשראתו הוא נכתב, אולם הוא מטפל בסוגיה באופן יותר מעודן ובהומור, היאה יותר ליצירה אמנותית, לטעמי. השיר הוא "כתבו עליו בעיתון", מן האלבום "פלסטלינה".

שנת 1970 היא שנה מכרעת בתולדות הרוק הישראלי, שבמרכזה עמדו אריק איינשטיין ושלום חנוך. הם הוציאו באותה שנה שני אלבומי מפתח, הנחשבים לאלבומי הרוק הישראלי הראשונים – שני תקליטים נפלאים, שהניבו כמה מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית; "שבלול" ו"פלסטלינה". בין השאר יצאו באלבומים אלה השירים "למה לי לקחת ללב", "מה אתי", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "אבשלום", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "קח לך אישה", "הבלדה על יואל משה סלומון" ועוד יצירות רבות ויפות. אך לא פחות משירי האלבומים עצמם, חשובה השפעתם הגדולה על המוסיקה הישראלית. בנוסף לשני האלבומים, הפיקה חבורת האמנים הללו, שכללה גם את אורי זוהר, צבי שיסל, דורי בן זאב, שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ואחרים, את תכניות הטלוויזיה הבלתי נשכחות - הסדרה "לול", שעל שמה זכו לכינוי חבורת "לול".

התקשורת, באותם ימים, התעסקה רבות בחברי החבורה, שנחשבו בלשון ימינו ל"מגה סלבס", וכדרכה של התקשורת – לא תמיד הקפידה על כל תג ותג של אמת, אם לנקוט לשון המעטה. אריק איינשטיין מספר בשירו על פנחס, אמן שהתקשורת טיפחה, הוא נהיה מפורסם ואז החלה ללכלך עליו. כתבו עליו שהוא כזה ושהוא כזה, שאשתו היא ככה ושהוא לוקח ככה. כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

כתבו שהוא מצליח מאוד / הוא נהיה מפורסם / כתבו שהוא מרוויח / כתבו שהוא חדש / בסוף כתבו שהוא מושלם. // כתבו עליו בעיתון הרבה דברים / הוא בכלל לא ידע שהוא כזה // כתבו שאשתו ברחה עם נוצרי, הו ג'יזוס / הוא נהיה כמו סמרטוט / הוא הלך לאיבוד / כתבו שהוא שותה / כתבו שהוא בולע / וזה הסוף שלו, חבל. // כתבו שהוא בשמאל החדש ישן / שניסה כבר הכל / שראה את הסוף / כתבו שהוא בכלא / כתבו שהוא נשבר / בסוף כתבו שהוא נפטר // הו, פנחס / מה עשו לך העיתונים?