הבלוג של אורי הייטנר

מרכז "יובלים" מקיים תכנית הנקראת "שיח בראש צעיר" – מפגשים לחניכי מכינות קדם צבאיות, תלמידי ישיבת ההסדר בקריית שמונה ובנות שירות לאומי; חילונים, דתיים ומסורתיים, העוסקים בסוגיות מרכזיות בחברה הישראלית.

הערב נערך המפגש השני השנה, שיוחד לנושא: גבולות הציות לחוק.

מאחר ונעדרתי מהמפגש הראשון, פתחתי היום את המפגש במליאת הפתיחה, כדי להציג את עצמי ולספר על מרכז "יובלים". לא היה בכוונתי להתייחס לסוגיה שתדון במפגש, אולם לנוכח הפיגוע החמור שקרה הלילה – חדירת המחבלים היהודיים למחנה צה"ל, תקיפתם ופציעתם של הקצינים והשחתת רכוש צה"ל, ולא פחות חמור – אוזלת היד של הצבא והעובדה שאף אחד מהחבלים אפילו לא נעצר, לא יכולתי שלא להתייחס לאירועים, ולדברים על "יובלים" הוספתי את הדברים הבאים:

אני זוכר אי אז בשנות השבעים, תקופת ילדותי, דיון תקשורתי שכותרתו הייתה: "האם החוק הוא גבול, או יש גבול לחוק". היה זה בתקופה שבה "גוש אמונים" ניסה להקים יישובים ביהודה ושומרון בניגוד להחלטת הממשלה ותוך הפרת חוק. המתדיינות היו שתי מנהיגות פוליטיות בולטות. מצד אחד שולמית אלוני, אז שרה בממשלה ומנהיגת רצ, התנועה שקדמה למרצ. מולה גאולה כהן, אז ח"כית מהליכוד ולימים – פרשה מהליכוד והייתה בין מייסדי תנועת "התחיה".

המסר של שולמית אלוני היה ברור: ישראל היא מדינה דמוקרטית. דמוקרטיה אינה מדינת הלכה אלא מדינת חוק. החוק מחייב את כולנו. מי קובע את החוק? דמוקרטיה היא שלטון הרוב ולא שלטון הרב. הרוב קובע את החוקים והמדיניות וחובת האזרחים לציית לחוק.

לעומתה, גאולה כהן אמרה שהחוק אמנם חשוב ויש לכבד אותו, אבל יש דברים שעומדים מעל החוק – ערכים נצחיים, המצפון, המוסר. לעתים, יש חוקים שחובה להפר אותם.

חלפו שנים, והפוזיציה הפוליטית השתנתה. שולמית אלוני הייתה לתומכת מובהקת בסרבנות שירות בשטחים ובדיבוריה לא אחת היא מתקרבת אל סף קריאה למרי אזרחי.

ללמדך, שהגישה אצלנו לשלטון החוק, לרוב אינה עקרונית, אלא תלויה בפוזיציה שלנו. כולנו תומכים בכל לבנו בשלטון החוק כאשר צריך לאכוף אותו על יריבינו הפוליטיים. כאשר צריך לאכוף אותו עלינו, אנו די מזלזלים בו. מה זה בסך הכל החוק – הסדר זמני בין אנשים. היום הוא כזה, מחר הוא אחר. מין משהו אפרורי וחסר השראה. מה זה לעומת ערכים נצחיים, לעומת המוסר, לעומת המצפון?

אבל למען האמת, הערכים, המוסר והמצפון הם הדעה הפוליטית שלי, וליריב שלי יש דעה פוליטית משלו. אי אפשר לקיים חברה ומדינה, ללא ההסכמיות הזאת, שבאה לידי ביטוי בחוקים שהרוב מקבל. ומי שמתנגד למדיניות או לחוק, יש לו דרכים דמוקרטיות להיאבק לשינויים, במסגרת החוק.

אנו מעלים על נס אי ציות בהיסטוריה של עמנו ובתולדות העמים, אולם יש הבדל בין אי ציות והפרת חוק בדיקטטורה ותחת דיכוי, לבין חיים דמוקרטיים. בחיים דמוקרטיים, יש לי דרך להיאבק בלי לעבור על החוק.

כשתשבו בקבוצות הדיון ובחברותות ותדונו בסוגיית גבול הציות, אני מציע שלא תצביעו על הפרת החוק של הצד השני ועל הקושי של הצד שלכם לקבל חוקים המקוממים אתכם, אלא תנסו לחשוב הפוך – על הפרת החוק בצד שלכם, ועל הקושי של הצד השני לקבל חוקים המקוממים אותו. דומני, שסוג כזה של חשיבה הרבה יותר מתאים לדיון כזה.

הלילה נעשה מעשה חמור ביותר בישראל – מחבלים יהודיים חדרו למחנה צה"ל, תקפו באלימות את המח"ט וסגנו, יידו אבנים בחיילי צה"ל והשחיתו כלי רכב וציוד. הגינויים למעשה הזה באו מכל עבר.

אבל אין די בגינוי, ללא חשבון נפש. איך הגענו למצב שמעשים כאלה אפשריים? האם לא הקלנו ראש ועצמנו עין לנוכח עבריינות פוליטית, לנוכח סרבנות שירות בצה"ל, לנוכח הפרת חוק, לנוכח אלימות כלפי חיילי צה"ל, הן בידי נוער הגבעות והן בידי האנרכיסטים המפגינים נגד גדר הביטחון? האם שוויון הנפש שלנו, לאורך שנים, לנוכח העבריינות הזאת, לא הכשירה את הקרקע לפיגוע שקרה הלילה?

לא נוכל להתמודד בהצלחה עם מקרי הקצה, אם לא נשכיל לקבוע גבול חד משמעי. החוק הוא הגבול. הפרת החוק היא זרע הפורענות, שמביאה למעשים החמורים להם היינו עדים הלילה.