הבלוג של אורי הייטנר

אותי חינכו בצה"ל, שכאשר מחבל עומד מולי ומבצע פיגוע, עליי לשלוף את הנשק ולירות בו. את התובנה הזאת קיבלתי מיומי הראשון בטירונות עד יומי האחרון במילואים, כמסר חד, חלק, ברור, אינו משתמע לשני פנים, עד שהפך כמעט לטבע שני.

והנה, עשרות מחבלים חדרו לבסיס צה"ל, עשו בו כבתוך שלהם, השחיתו רכוש צה"ל, התפרעו, יידו אבנים בחיילים והשיא – פיגוע ממוקד, ניסיון לרצוח את המח"ט באמצעות השלכת בלוק לעברו. והמח"ט – מח"ט (!), לוחם ותיק ומנוסה, מפקד ותיק ומי שאמור לשמש דוגמה לחייליו, ראה את המחבלים ממרחק של מטר, ולא עשה דבר. לא זו בלבד שהמחבלים יצאו חיים מן האירוע, הם אפילו לא נעצרו. כמו שאר חבריהם, הם עזבו על הרגליים, כשכל עצמותיהם שלמות, עלו על ההסעה שהמתינה להם ונסעו הביתה, כאילו חזרו מבילוי לילי.

לכאורה, הפסקה הבאה במאמר הייתה אמורה להיות קריאה להדחתו המיידית של המח"ט. אך למרות כישלונו המחפיר, התמקדות בו ובהתנהגותו תחמיץ את שורש הבעיה. הרי ברור שאילו היה מדובר במחבל פלשתינאי, המח"ט היה נוהג כמצופה ממפקד בצה"ל והתוצאות היו אחרות. מה קרה? מה גרם לו לנהוג כצ'יקמוק?

האמת היא שהמח"ט לא נהג בניגוד ל-DNA הצה"לי. צה"ל נועד להגן על המדינה ואזרחיה מפני אויביה. המונחים – אויב וכוחותינו, עמית או טורף; אף הם מושגים עליהם מחונך חייל מן הטירונות ועד השחרור. חייל יודע שעליו להגן על אזרחי המדינה מפני האויב הערבי. בעבור החייל, האבחנה ברורה: אזרח ישראלי הוא גורם שעליי להגן עליו. המח"ט שהותקף, הספיק לחשוב מהר בעיצומו של הפיגוע, ולזכור שהמחבל הוא בעצם אזרח ישראלי שעליו להגן עליו. וכך הוא היה כמשותק, ועלול היה לאבד את חייו.

יש משהו בריא במחשבה הבסיסית שתפקיד צה"ל להגן על אזרחי ישראל ולהילחם באויבי ישראל. אבל יש מקרים שבהם אזרחי המדינה הם אויבים. על צה"ל לעשות שינוי מנטאלי ולחדד את הגדרת האויב.

ההגדרה החדשה: מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב, הוא אויב של צה"ל, של מדינת ישראל ושל העם היהודי. מי שמרים יד על  חייל, מי שמרים אבן על חייל, מי שמבצע פיגוע נגד חיילי צה"ל, הוא אויב. ובמלחמה – כמו במלחמה.

אם ראש הממשלה טוען שנחצו הקווים האדומים ויש למגר את הפגע הרע, כלשונו, עליו להבין שאחריותו היא להעביר לכל גורמי אכיפת החוק את המסר שמדובר באויב, שיש לנהל מלחמת חורמה נגדו, בלי בג"ץ ובלי "בצלם". יש להעביר את המסר הזה לצה"ל, לשב"כ, למשטרה, לפרקליטות. אם גורמי המודיעין יודעים להכווין את כוחות הביטחון לחדר מסוים בבית מסוים בשעה מסוימת כדי להגיע למחבל פלשתינאי, לא יתכן שבמשך חודשים הוא לא ימצא את מחבלי "תג מחיר". ואם השב"כ יודע את זהות המחבלים אך לא מצליח להביא להרשעתם והם משוחררים שוב ושוב, יש לחזור ולהפעיל מעצרים מנהליים, צווי הרחקה וכד'. יש בישראל תקנות לשעת חירום ומן הראוי שיופעלו. על הפרקליטות להעמיד את המחבלים לדין על העבירות החמורות ביותר שניתן להגדיר בהם את מעשיהם, על מנת שייכנסו לכלא לעשרים ושלושים שנות מאסר. עלינו להפסיק להתייפייף ולכבול את ידינו במאבק מול מי שאין להם אלוהים ואין להם גבולות.

מטורפי הימין הרדיקאלי הכהניסטי הם אויבי העם והמדינה אך בראש ובראשונה אויבי מפעל ההתנחלות ביש"ע. על ציבור המתנחלים להפסיק לשתוק לנוכח מעשי הטירוף של האנשים האלה. על צה"ל וכוחות הביטחון לארגן ולשתף מתנדבים מקרב המתנחלים, דרך ארגונים כמו המשמר האזרחי, "המתמיד" וכו', במלחמת החורמה נגד האויב מבפנים, הגיס החמישי.

עלינו להגדיר אותם כאויב ויש לעשות זאת מיד, ולא להמתין עד שיהיו בתוכנו הורים שכולים, שבניהם החיילים נרצחו בידי המחבלים הללו.