הבלוג של אורי הייטנר

* מתקפת הטרור של עוכרי ישראל, "נוער הגבעות", הייתה פרשת השבוע, ובדין – היא הנושא המרכזי בעיתוני סופשבוע. למעט חריג אחד, ארבעת העיתונים – "הארץ", "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", התייצבו כאיש אחד להוקעה רבתי של המעשים. בד"כ אני רואה באחידות תקשורתית תופעה מגונה ובעייתית. אדרבא, המחלוקת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה והיא רוח התרבות היהודית. אולם במקרה זה, אני מברך עליה, כיוון שמדובר בתופעה בלתי נסלחת המאיימת על המדינה, ועל הכל להוקיעה.

אולם למרות אחידות הגינוי, למרבה הצער אין היא מבטאת אחדות. דווקא בשעה הראויה לליכוד השורות לצורך מלחמת חורמה בתופעה המסוכנת הזאת, כאשר בראש המאבק צועדים תושבי יהודה ושומרון שרובם המוחלט מוקיע ומגנה את התופעה בכל לשון, יש מי שתחביבם המרכזי הוא דיג במים עכורים והם יסכנו את המאבק הזה, כדי לא להחמיץ הזדמנות להכות ביריביהם. וכך, לא מעטים מכותבי המאמרים תוקפים בהזדמנות חגיגית זאת את ציבור "המתנחלים", עם דגש על ה"א הידיעה, ומציגים אותו כאותם מטורפי "תג מחיר".

כך מאיר שלו, יואל מרקוס, אסף ציפור, בן כספית ואחרים. החלטתי הפעם לא לעסוק בפלקט המשמים הזה, ולהתמקד במי שהתעלו מעבר לכך.

אירועים חמורים כמו אירועי השבוע, ובשיאם הפיגוע הממוקד נגד המח"ט והסמח"ט של חטיבת אפרים, חייבים לעורר חשבון נפש. חשבון נפש זה אמור להיות הן בקרב הציבור הדתי לאומי, ציבור המתנחלים, הימין הישראלי ממנו יצאו מהרסיו ומחריביו אלה – חשבון נפש על השתיקה והשיתוק, על הפחד והעמידה על הדם, על כך שלא התנערו לעצור את הרכבת הזאת כשעוד הייתה קומקום, שהרי מי ששתק כאשר עקרו מטעי זיתים של פלשתינאים במערכה הראשונה, אל יתפלא שבמערכה השלישית מציתים מסגדים ומנסים לרצוח קצינים בצה"ל. חלק מכותבי הימין הזכירו, בצדק, את תמונת הראי של נוער הגבעות (גם אם בעוצמה פחותה של חומרת מעשיהם), עוכרי ישראל האנרכיסטים, המתפרעים יחד עם הפלשתינאים במשך שנים מידי שבוע בשבועו בבלעין ובנעלין נגד גדר הביטחון, שהרסה להם את התקווה שפיגועי ההתאבדות יצליחו לרסק ולייאש את החברה הישראלית; אלה שמידי שבוע מיידים אבנים בחיילי צה"ל וכוחות הביטחון, כבר פצעו לא מעט חיילים וכמו נוער הגבעות אף הם מתייחסים לצה"ל כאל אויב, ובכך הופכים עצמם לאויבי המדינה. אלא שמן הראוי היה שההתייחסות לתופעה זו תבוא מצד "שמאל" דווקא – בחשבון הנפש של מי שבמשך שנים אחזו בהם השתיקה והשיתוק, הפחד והעמידה על הדם ואף הם נמנעו וממשיכים להימנע אפילו מלגנות את התופעה הנפסדת הזאת. חשבון נפש של מי שהמציאות את הסרבנות בצה"ל והפכו אותה לדגל, ובכך תרמו תרומה רבתי להתדרדרות.  למרבה הצער, לא מצאתי ולו שמץ של חשבון נפש בצד הזה של המתרס.

במקום שהרוב הציוני והדמוקרטי יאחד כוחות נגד הגיס החמישי מזה ומזה, הרוב הציוני הדמוקרטי ממשיך להתקוטט בתוכו במאבקי סרק של "ימין" נגד "שמאל", והמטורפים המחממים זה את זה ומחזקים זה את זה על פי חוק הרדיקאלים השלובים, מצליחים להשתלט על השיח הציבורי בתגרת ידם ההרסנית.

הרב יובל שרלו, תושב גוש עציון, מחשובי הרבנים של הציונות הדתית וממובילי הקו הציוני, הדמוקרטי והנאור בתוכו, פרסם ב"ישראל היום" מאמר חשבון נפש נוקב: "לפני שהבית ייפול על כולנו". במאמרו הוא משרטט את תהליך המדרון החלקלק, שבו שתיקת הרוב על פעולות השוליים הקיצוניים חיזקה את השוליים והסלימה את פגיעתם הרעה. "לא ניתן לעצור תג מחיר נגד פלשתינאים – שהוא פוגרום חמור כשלעצמו – מליפול לפעולות נגד יהודים; לא ניתן לעצור קריאות לסירוב פקודה המוני – שהן חמורות כשלעצמן – מלהידרדר לפעולות ממשיות נגד הצבא; לא ניתן לעצור פגיעה באנשי מִנהל בהתיישבות – שהיא חמורה כשלעצמה – מלזרוק אבנים על קציני צה"ל; לא ניתן לעצור מאבק כוחני להשלטת צניעות ברשות הרבים הציבורית – שהוא חמור כשלעצמו – מלהידרדר לפגיעה ממשית במי שאינה מצייתת לכללים; לא ניתן לעצור את אידיאולוגיית 'בעמונה מחקנו את חרפת עצמונה' במאבק על המאחזים, מלהידרדר לתהום שימוש באלימות. לא ניתן לטפח עמדה תורנית, שמדגישה את ההבדלה בין ישראל לעמים, אך לא את השליחות ואת המשימה שהדבר מטיל על עם ישראל ,ולצפות כי עמדה זו לא תידרדר לגזענות מאוסה; לא ניתן לטעון כי כל מה שנעשה ביו"ש נעשה ע"י פרובוקטורים של השב"כ ולצפות למניעת אלימות. כולנו מתנגדים למה שנעשה בשמנו, אולם לא אזרנו עוז להילחם בעושים, ובוודאי שלא שיתפנו פעולה עם גורמי החוק ... בשל הפחד של תדמית המשת"פים, מסכים הרוב הדומם לבלוע את החרפה שמטילים עליו ה'עשבים השוטים', ואין הוא שם לב כי למעשה הוא הופך להיות שותף. ... תוצאת הפרדוקס מתנפצת לנגד עינינו. ההתיישבות ביש"ע היא אחת התופעות הנפלאות במדינת ישראל – והיא נתפסת כיום על ידי לא מעטים כאיום; הציונות הדתית נושאת בנטל השירות הצבאי הרבה יותר ממשקלה היחסי באוכלוסיה – והיא נתפסת כאיום; החברה הדתית–לאומית חיה בצורה מופלאה ביחסים שבין גברים לנשים – והיא מואשמת בהדרה; שליחי חברה אלה עוסקים בצדק חברתי ובטיפוחו, כמו גם בשפת החסד הגדולה – ומוטח בחברה זו כי רק ארץ ישראל מעניינת אותה; ניתן כמובן להאשים את כל העולם בפרדוקס הזה, ולטעון כי הוא נוצר ברוע ובכוונת מכוון כדי להכרית אותנו. זה טיבו של שיח 'אנחנו' ו'הם'. אולם מוטב להסתכל בראי. אין סכנה גדולה יותר לחברה הישראלית בכלל ולהתיישבות ביש"ע בפרט, כשנותנים לסוג כזה של שיח להוביל. ההתיישבות לא תתקיים אם לא תהיה שלוחה של כל הציבור בישראל. היא לא תמלא את הייעוד שלה, אם תקדם את ההתנתקות – ההתנתקות שלה מכל המדינה; היא תיתפס כמכשול לשלום ולא כקידומו. ... מה איפה צריך לעשות? עיקר הכל הטמון בשינוי השיח, שמשמעותו הבנה כי האמת אינה נתונה במקום אחד ולא בצד אחד, אלא שכל אחד מהחברה הישראלית נוטל אך חלק אחד ממנה; שינוי השיח משמעותו הבנה כי גם לצד השני יש עמדות שהן חשובות מאוד בעיניו, ואנחנו צריכים להתקיים בחברה אחת, בדרך שבה חברה מקבלת הכרעות; שינוי השיח הוא הבנה עמוקה בחשיבות שלטון החוק וכללי המחלוקת, והפסקת קריצות העין בשעה שהעקרונות ההתנהלות הציבורית מופרים; שינוי השיח משמעותו הפסקת האיומים ופניה לדרכים שבאמצעותן קובעים מדיניות. ובעיקר - הפסקת שתיקתו של הרוב הדומם ויצירת אווירה ציבורית חד משמעית שבה אנרכיסטים אינם מוזנים עוד. בשינוי שיח אין די. צריכה להיות החלטה חד-משמעית של קבלת השיח הציבורי ככלי היחיד שבאמצעותו מתקבלות הכרעות – פעם אלו שאנו מסכימים להן ופעם לא. אין דרך אחרת. קבלת השיח הציבורי משמעותו קבלת הכללים, שמירה קפדנית על החוק ותביעה מאחרים לעשות זאת, תקשורת חופשית אמתית, הימנעות חד משמעית ובלתי מתפשרת מאלימות, שמירה על כבודם של עובדי ציבור ובעיקר – חינוך".

רב ומחנך נוסף מן הציונות הדתית, חיים נבון, עשה את חשבון נפשה של תנועתו ב"ידיעות אחרונות". לצד חשבון הנפש, הוא בא חשבון נוקב עם אוזלת ידם של כוחות הביטחון בהתמודדות עם התופעה הזאת. "אפשר להבין מאיפה נובע הביטחון העצמי של המתפרעים: ההתמודדות של כוחות הביטחון עם המתפרעים הייתה עד כה מבישה. הביטחוניסטים שלנו מצליחים לשתול תולעת מחשבים בכור באיראן, ולא מצליחים לפצח את הקוד הטלפוני של אבי ויואבי מגב ההר. חוקרי המשטרה אומרים: קשה איתם; הם שותקים בחקירות. איך, איך נערי הגבעות עלו על הטריק הגאוני הזה. כוחות הביטחון צריכים לנקוט שתי דרכים משלימות: להידבר עם המנהיגות המתונה של תושבי ה'מאחזים' – ורובם הגדול מתונים. ושנית, לנקוט יד קשה נגד הבריונים המעטים. בינתיים המדינה עושה ההפך: מציקה למתונים והמתעלמת מהבריונים".

אוזלת היד של מערכת אכיפת החוק ושל כוחות הביטחון, גורמת לתופעה נוספת – תיאוריות קונספירציה, לפיהן מי שעומד מאחורי המעשים הם גורמי הביטחון, המעוניינים להשחיר את פני הימין ולהשניא אותו על הציבור. בצדק גינה הרב שרלו את התופעה, אולם האמת היא שלנוכח החולשה בהתמודדות עם התופעה, ששיאה הוא אוטובוס של חוליגנים החודרים למחנה צבאי, משחיתים רכוש ועושים בו כבתוך שלו ובמקביל ניסיון התנקשות בקצינים בכירים, והפושעים מסיימים את הפיגוע וחוזרים הביתה ללא פגע, כשכל עצמותיהם שלמות ואפילו ללא מעצרים. אנשים שיש להם ולו נטייה קלה לקונספירציזם, לא יוכלו לפרש את השיתוק הזה, אלא כקונספירציה. אפילו השר יולי אדלשטיין, אדם שקול ומתון בדרך כלל, מצוטט מתבטא ברוח קונספירטיבית, בטור של מזל מועלם ב"מעריב". "מדוע לא בוצעו מעצרים המוניים של המתפרעים? זה לא לפענח שוד. זה בסך הכל לתפוס כמה חבר'ה ולהעמיד אותם לדין, ומישהו לא עושה את זה".

נדב שרגאי, בכתבה ב"ישראל היום" – "נוער שוחר מלחמה", עוסק אף הוא בחשבון הנפש בציונות הדתית. "'מעשה שטן', אומר הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבות 'בני עקיבא' על 'טרור הגבעות' והפגיעה בקציני צה"ל. 'מעשה נבלה', סופקת כפיים חבורת קצינים בני הציונות הדתית במכתב כואב לרמטכ"ל, ואילו הרב אביחי רונצקי, ראש ישיבת איתמר, לשעבר הרב הראשי של צה"ל, מכריז שאם המציאות הזו תימשך – הוא ישקול לעזוב את השומרון... מעולם, כך נדמה, לא נדחקו רבים כל כך בימין לגנות בכל לב ולשון אירוע כלשהו, למעט אולי פיגועי טרור פלשתיני, מה שמעיד, כנראה, כי הקשת הרחבה של המגיבים בימין מתייחסת לאירועי השבוע בגבעות השומרון כאל פיגוע תוצאת בית; פיגוע שלא זו בלבד שאינו מוסרי, אלא שהוא אף עלול לשמוט את הקרקע והלגיטימציה מתחת ליסודות מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון". שרגאי מצטט את איש המילואים דביר כהנא, יליד אלון שבות וכיום ממובילי ההתיישבות בעיר דוד שבירושלים ותושב המקום. "כהנא מכנה את מראות השבוע 'אנרכיזם בשורות המתנחלים'. לטענתו, 'אין זה עוד קומץ שולי, אלא תופעה מזעזעת הזוכה לכיסוי ולשתיקה רועמת של הממסד ביש"ע ושל ראשי הציונות הדתית ושל נציגי ציבור בכנסת ובממשלה. קבוצה אידיאולוגית שבה יש מובילי דעת קהל, כסף ונוער הזוי'. כהנא מציע לא פחות ולא יותר: 'להגלות אותם', ולומר בקול ברור: 'אנו לא מוכנים לסלוח ולעבור לסדר היום על פגיעה בגופו או ברכושו של תושב פלשתינאי, חייל צה"ל, שוטר וכל נציג של המדינה, הן מצד אנרכיסטים שמאלנים והן מצד אנרכיסטים ימנים. יש לומר להם 'צאו מארצנו' ולהקיא אותם מתוכנו, בטרם תקיא הארץ אותנו, ובטרם תתפתח כאן מדינת הלכה של סיקריקים קיצוניים...".

הרב מדן, מחשובי הרבים בציונות הדתית, שהיה שותף לניסיון כתיבת אמנה משותפת עם "דמות אקדמית ידועה הנטועה עמוק בשמאל הישראלי" (לא מצוין בשמו) לקביעת דרכי ניהול המחלוקת בצורה דמוקרטית ומכובדת, על פי חוק, אך האמנה נדחתה בידי שותפיו של נציג השמאל, התראיין אף הוא לכתבה של שרגאי. מדן מצר על כך שהאמנה לא יצאה לפועל, אך הוא מודה שעל הקיצונים הללו לא הייתה לאמנה כזאת כל השפעה. לטענתו, אפילו הרבנים הקיצוניים כמו הרב ליאור, לבנון ואפילו דודקביץ' מיצהר, המוכר כרבם של נוער הגבעות, מנסים ללא הצלחה לרסן אותם. "את אלה שהתפרעו השבוע ופגעו ברכוש ובקצינים של צה"ל כנראה כלל לא ניתן לרסן... צריך להעניש אותם בכל חומרת הדין ... גם מדן, שלא מצדיק אפילו 'בדל אלימות', מזהה בקרב הנוער המתפרע, 'תחושת זרות גמורה כלפי המדינה'". לטענתו, הללו הם מיעוט קטן גם בקרב תושבי הגבעות והמאחזים. 

במרכז כתבתו של שרגאי - ראיון עם פרופ' שלמה קניאל, חוקר יושבי הגבעות, שלפני כשש שנים חזה כמעט במדויק, במאמר ב"נקודה", את ההידרדרות לה אנו עדים היום. אחד הביטויים להידרדרות, הוא העליה הגדולה במספרים של אותו נוער, שהיא אולי תופעה מדאיגה לא פחות מהעליה בחוצפתם ותעוזתם ובחומרת מעשיהם. "אין מדובר עוד בבודדים וגם לא בעשרות, אלא במאות הנוטלים את החוק לידיהם ופורעים הן ברכוש פלשתינאים והן ברכוש צה"ל ובחייליו. אלפים נוספים מגלים הבנה, בוודאי למניעים. חלק – גם למעשים. אפילו אם מדובר במיעוט קנאי שלא מחזיק יותר מאשר 1% ממתיישבי יו"ש – עדיין מדובר במסה משמעותית, שלא היינו עדים לה בעבר. קניאל אינו איש שמאל שעוין את ההתיישבות. הוא נמנע עם מייסדי ההתנחלות נווה צוף, וחי שם 30 שנה. אבל דבריו חדים וחלקים: "אני קורא להם הצברים התנ"כיים. יש בצבריות הזאת צדדים יפים של חיבור לאדמה ולערכי טבע, ויש גם מי שלוקח את החיבור הזה למחוזות רחוקים ויוצר הקשרים מעוותים. אלה אנשים שמדברים על חטא העגל ועל פילגש בגבעה – גם שם יהודים הרגו יהודים – ועל מלחמות יהודה וישראל בימי המלכים – שגם בהם יהודים הרגו יהודים. היניקה מהמקורות נעדרת מנגנון של סינון, בדיקה והיקש רציונלי". כדאי לשים לב לחזרתו שוב ושוב של פרופ' קניאל על הנכונות שלהם להרוג יהודים. הוא מכיר אותם היטב. הוא כתב עליהם מחקרים וראיין רבים מהם. הוא לא עשה מזאת ממקום של מי שרוצה להשחיר אותם. אלה דברים מצמררים ונוראיים, המחייבים אותנו להתאחד במאבק למיגורם. הנה, ציטוט נוסף מדבריו של פרופ' קניאל: "יש הבדל תהומי בין אנשי 'גוש אמונים' של פעם, שנשענו על תורת הרב קוק, שהציעו משנה דתית ציונית מגובשת ומסודרת והרימו בו בזמן שלושה דגלים: תורה, ארץ ועם, ואפילו הכניסו את החיים והחוכמה החילונית לאוהלה של תורה, וראו בהתנחלות בלבבות ובהסכמת העם להתיישבות תנאי הכרחי – לבין מי שטוען שהמדינה 'מתה', שהיא אינה 'אתחלתא דגאולה' ש'הציונות סיימה את תפקידה', שאין מרכיב של קדושה במדינה חילונית וצריך להיאבק בכוח על 'דמותה היהודית הקדושה. ... קניאל סבור שמי שעובר על החוק צריך 'לשלם עד הסוף'. על הציבור שלו הוא אומר שהוא אנו אשם, אבל 'יש לו אחריות'. 'קו השבר היה בלגיטימציה שרבים מחבריי הטובים נתנו לסירוב פקודה. הם לא הבינו זאת אז".

חנוך דאום, "ידיעות אחרונות", תושב גוש עציון: "מדובר באובדן דרך. הנזק האקוטי שגורמים אותם צעירים מטורפים למפעל ההתנחלויות הוא בלתי נתפס. הנזק שהם גורמים ליחסי המתיישבים והחיילים השומרים עליהם, חיילים שחלק גדול מהם מגיע בעצמו מהציונות הדתית, מעורר קבס. איך למען השם הפכו בן ארי, מרזל ובן גביר לדמויות נערצות כל כך על ידי אותם צעירים? איך הוצאנו מקרבנו, אנשי הציונות הדתית, את החבורה הזו – מדירת הנשים, השוביניסטית, הבלתי ציונית והאלימה כל כך? בטור זה אני קובל לא אחת על הדרך שבה מוצגים המתנחלים בתקשורת, אך לא הפעם: במקרה של פורעי הגבעות באנשי הצבא אין דרך להגזים. אין דרך להפריז. האינטרס העליון הוא של המתנחלים עצמם: להוקיע, לתפוס ולהעניש בחומרה רבה את אותם צעירים שמאיימים לגזור כליה על הלגיטימיות של מפעל ההתיישבות כולו".

גונן גינת, "ישראל היום": "קודם כל שחבורת המופרעים שפוגעת בחיילי צה"ל – תגיד תודה שאין כאן מדינת הלכה. בימים כתיקונם זה מה שהם רוצים. בדרך כלל החבורה הזו מדברת על כך שלא צריך לקבל את העול של מדינת ישראל, כיוון שהיא לא נוהגת על פי ההלכה. ובכן, אם ישראל הייתה מדינת הלכה, הם היו בצרות. כי במקרה שלנו ההלכה הרבה יותר נוקשה מחוקיה של מדינת ישראל. כך פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות, פרק ג': 'כל המורד במלך – יש למלך רשות להרגו. אפילו גזר המלך על אחד משאר העם, שילך למקום פלוני – ולא הלך, או שלא ייצא מביתו, ויצא – חייב מיתה. ואם רצה להרגו – ייהרג. שנאמר 'אל אשר ימרה את פיך'. וכן, כל המבזה את המלך או המחרפו – יש למלך רשות להרגו'. סוף ציטוט. ובכן, שמדובר במרד אי אפשר להכחיש. חרפות כלפי השלטון, זהו עניין יומיומי. מי שמשליך אבנים על קציני צה"ל, משחית ציוד צבאי ומגדף את המדינה ושליחיה – הוא ודאי בבחינת מורד. השאלה היא האם השלטון במדינת ישראל מוגדר כ'מלכות'. ובכן, הרדב"ז בפירושו של הרמב"ם כאן, קובע כי שלטון שנבחר בדרך דמוקרטית, כלומר זה המוסכם על רוב העם – הוא 'מלוכה' לכל דבר ועניין. ובלשונות של הרדב"ז: 'וזה המלך, היינו שהומלך על פי נביא, או שהסכימו עליו כל ישראל'" (כל – גם רוב).

גינת מיטיב להתייחס גם לברית הרדיקאלים –ההשפעה ההדדית והסיוע ההדדי של השמאל הקיצוני והימין הקיצוני. "רק לפני זמן לא רב נרצחו אב ובנו, אשר ויונתן פלמר, מיידוי אבן, לא הרחק מחברון. זה לא היה המקרה הראשון שהוכיח שיידוי אבן הוא ניסיון לרצח. מיידה האבן על קצין צה"ל ידע היטב שהוא מבצע ניסיון רצח של לובש מדים. את הצעיר הזה חייבים להעמיד לדין על ניסיון לרצח קצין צה"ל. בדיוק כפי שצריך לעשות למי שמיידים אבנים בבילעין, אם כבר מדברים. נמאס מהסמרטוטיאדה. ביום רביעי, אחרי שנשמעו קריאות להתייחס למתפרעי 'תג מחיר' כארגון טרור, היה קול ברור וצלול שהתנגד לכך: ארגון השמאל הקיצוני 'בצלם'. ורבני השומרון ומועצת יש"ע לא התנגדו: דווקא 'בצלם', הארגון שעיסוקו בהשחרת ישראל וההתיישבות – הוא שהתייצב להגנת המופרעים הללו. הנה כל הסיפור: מי שרוצה שהמתפרעים הללו יקבלו יד חופשית הוא השמאל הכי הזוי. כי נערי 'תג מחיר' ו'בצלם' פועלים למען אותן מטרות. אחרי פיגועים נוהגים אנשי 'שלום עכשיו' לפרסם תגובה, שלפיה המחבלים מסייעים למתנחלים משום הם דוחפים את דעת הקהל ימינה. על פי אותו היגיון, אפשר לקבוע כעת שמופרעי 'תג מחיר' מופיעים בשירותם של 'שלום עכשיו' ו'בצלם'. שהרי אין מי שמספק יותר תחמושת לחולמים על פירוק ההתיישבות ביש"ע, יותר מאשר מופרעי תג מחיר. ראשי יש"ע תבעו השבוע את הרחקת העבריינים מהיישובים, גינו ודרשו יד קשה יותר. כעת הנטל על צה"ל והשב"כ ומערכת המשפט: יש גיבוי ציבורי להרחיק אותם. את כולם".

על חומרת ההתנגדות והסלידה מן הפורעים בקרב תושבי יש"ע והנהגתם, ניתן ללמוד מדברי יו"ר מועצת יש"ע דני דיין, בראיון לסימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" (ביתר חריפות בראיון לעופר שלח ב"מעריב"): "זהו יום שחור בעבורנו, אמרו השבוע בכירי המנהיגות ביהודה ושומרון. יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, התבטא בחריפות גדולה יותר ודיבר על הפחד שלו שזה יגמר רע. אירוע אחד שייצא משליטה, הוא אומר, וזה יגמר בהרוגים: ערבים חפים משפע, חיילים או המבצעים עצמם. דיין וחבריו בהנהגת יש"ע מצאו את עצמם מתנערים ממי שהם מכנים אנרכיסטים, פורעי חוק, אנשים שהמשטרה הייתה צרכיה מזמן לזרוק לכלא".

יש לציין את סימה קדמון שאינה מטילה את האחריות, כמו אחדים מחבריה, על כלל המתנחלים או על הנהגתם. היא מציינת בהגינות את התנערותם המוחלטת מהמעשים והעושים. "מזהבה גלאון לא מבקשים לגנות את האנרכיסטים מהשמאל שזורקים אבנים על חיילי צה"ל בבילעין, והתלונן גורם בכיר ממנהיגי ההתיישבות, כי ברור שגלאון היא לא אמא שלהם. למה אנחנו צריכים לקחת אחריות ולהרגיש אשמים על מעשים שאנחנו מתריעים עליהם שנים, ושלמיטב ידיעתי עד היום הזה לא עמד למשפט על תג מחיר אפילו אדם אחד. לא המתנחלים צריכים לקחת אחריות, אפילו לא המשטרה או הצבא. האחריות היא של אדם אחד: של ראש הממשלה".

קדמון אינה מטילה על נתניהו אחריות כקנטרנות פוליטית. היא דורשת ממנו אחריות, לא כמנהיג מחנה הימין, אלא כראש הממשלה. והיא צודקת – הוא נושא באחריות העליונה  על מה שקורה במדינה, וכאשר דברים נוראים כל כך קורים, ממנו נדרשות קבלת ההחלטות הנכונות לדיכוי המרד. "הגענו לרגע האמת: האם ראש הממשלה יכול להשתלט על חבורת העבריינים הזאת, שהיא כבר מזמן לא קומץ קטן, שמשליטה טרור על חיינו, או שהוא פוחד מהם או רואה בהם חלק ממנו ומשלטונו. זה המבחן האמתי והגדול שלו. כי להחזיר את גלעד שליט זה טוב ויפה, אבל האיום האמתי היום על המדינה הוא האיום שלנו על עצמנו. והשאלה היא אם נתניהו יכול או לא יכול. כי כל הסיסמאות אין להן ערך, כל הדאבל טוקינג אין לו מקום, כשלא ברור למי נתניהו קורץ כשהוא בחדר. בשנות ה-70 הקים שרון יחידה מיוחדת ועצר את הטרור בעזה. בתקופת האינתיפאדה רבין אמר 'תשברו להם את הידים והרגלים'. אולי זה מה שצריך לעשות גם נגד הטרור היהודי. אבל האחריות היא על ראש הממשלה. אי אפשר להתחבא כאן מאחורי אף אחד".

לעומתה, נחום ברנע בפירוש מטיל על המתנחלים אחריות. לא, אין הוא מאשים אותם במעשים, אך הוא מטיל עליהם אחריות לעשות את הנדרש כדי לנצח את הטרור. "בחלקים רחבים של הקהילה הציונית דתית, כמו אחרי רצח רבין, מתגברים שם עכשיו הקולות שקוראים לחשבון נפש. חבל שהאנשים הטובים האלה מייסרים את עצמם כל כך. במקום להכות על חטא, שילשינו. ילשינו על הבנים של השכנים, על הרב המסית, על רכז הביטחון שמקבל את משכורתו מצה"ל אבל פועל בחשאי נגדו. אל תטיפו, חברים. תלשינו". את הטור שלו ב"ידיעות אחרונות" הכתיר נחום ברנע בכותרת המבריקה "תנו לצה"ל להפסיד", ברמזו למחדל השיתוק שאחז בצה"ל לנוכח מתקפת הטרור.

איני מסכים עם ה"אל תטיפו", כי יש מקום לעשיה חינוכית, אבל אני בהחלט מסכים עם ה"תלשינו". הייתי מוסיף אולי עצה נוספת: לבחון האם לא ראוי להחיל על אותם פורעים "דין רודף". כאשר ראשי המתיישבים ביש"ע, המכירים את החומר ואת התופעה, מזהירים מפני שפיכות דמים, מפני הנכונות שלהם לרצוח יהודים, מה זה, אם לא דין רודף? הסופר חיים באר אינו נעצר בנכונותם לרצוח יהודים. במאמר ל"ידיעות אחרונות" הוא מנתח את מעשיהם כאקסטזה משיחית, של מי שמצויים במלחמה בין היהדות והאסלאם ומתוך ייאוש ומשבר עמוק של אמונה, לאור התמהמהות המשיח, הם עוסקים בפעולות זירוז. הם מתגרים במלכות, מתגרים באומות העולם וקוראים לאלוהים – יש סכסוך ואתה חייב לנקוט עמדה, האם אתה בעדנו או נגדנו. הם מסלימים את פעולותיהם במטרה להקצין את המצב, מתוך סוג של מחשבה מרקסיסטית שככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב, כי אז התחייבה עמדה לוגית – הלנו אתה אם לצרינו?" באר מזהיר, שהמערכה שאנו בעיצומה, מטרתה אחת- פיצוץ הר הבית, דרבון האל לפעולה ובניית המקדש". אם חלילה יקרה דבר כזה, תהיה זו שואה למדינת ישראל ולעם היהודי. חובה למנוע זאת. "דין רודף" כבר אמרתי?

סיוון רהב מאיר, אף היא מתייחסת לפן החינוכי. היא מצטטת שלושה מחנכים בציונות הדתית שעמם שוחחה השבוע. "סבלנות, אמרה לי מורה ותיקה מהשומרון. סבלנות, זה מה שצריך ללמד את הנערים האלה. להנחיל את היכולת לתפוס מציאות מורכבת שיש בה עליות ומורדות. הם לא היו כאן אתנו ב-48' ב-67' וב-73', לא חוו תהליכים ולכן כל דבר אצלם הוא להיות או לחדול. פינוי קרוואן הוא עבורם חורבן הבית. ואם כך – מה הפלא שהקצין שבא לפנות קרוואן הוא היטלר.  צריך ללמד אותם להסתכל 63 שנים אחורה, ום שלושת אלפים שנים אחורה. מי שנושא על גבו פרספקטיבה שמתחילה מהר סיני ועד היום, לא זורק אבן על סמח"ט ולא מבקש, כמו בשלום עכשיו , 'גאולה עכשיו'. ... ציטוט נוסף הוא של חגי משגב, מחנך סרוג כיפה ממרכז שפירא: 'לא בביצור האידיאולוגיה אנחנו צריכים להשקיע, אלא בחינוך האדם. במידותיו הטובות, באיפוק, בעידון ההליכות, ביכולת לשמוע ולהקשיב. ולהשקיע במתינות, בהומור, בביקורת העצמית, בענווה. בכל אותן מידות שהתורה נקנית בהן. אולי אין הדרך הזאת זוהרת, ולא עוברת טוב מסך, ואין לה רייטינג. חסרה היא את הברק האידיאולוגי ואת חריפות הניסוח ואת עוצמת הכיכרות וההמונים השואגים. אבל סוף הכבוד לבוא, וסוף האמת לנצח".

כאיש חינוך המאמין בחינוך אני ממש מסכים איתם. אבל אין להם כל סיכוי לשכנע את פורעי הגבעות. לאלה אין אלוהים, אין רבנים, אין מחנכים, אין מורים ואין הורים. את אלה יש רק דרך אחת לשבור – בכוח. ומה שלא ילך בכוח, ילך בכסאח.

אולם העשיה החינוכית חשובה ביותר, כדי לבודד אותם וכדי למנוע את השפעתם על הנוער. ואכן, אחת הכתבות המעודדות בסופשבוע היא בעמוד השני של "ידיעות אחרונות": "נוער ההתנחלויות נגד המתפרעים". הכתבה מתארת התארגנויות של נוער ההתנחלויות לביטוי סלידתם מהמתפרעים וממעשיהם. סוף סוף הרוב הדומם מרים ראש, ויש לקוות שאין זו התעוררות רגעית, אלא תחילה של מאבק נגד הטירוף. "האלימות הזאת רחוקה מאוד מהשקפת העולם שלנו", אמר ישי סלע (17) מדריך בסניף בני עקיבא בעפרה בתגובה לאירועי האלימות ו'תג מחיר' בשבוע החולף. אנחנו מגנים זאת בתוקף, ובטח שפגיעה במסגדים ובמקומות קדושים אינה מוסכמת עלינו ... זוהי אלימות של נוער שוליים שחבר לאנרכיסטים ... אנחנו חושבים מה שאפשר לעשות נגד זה ולתקן את העוול שנגרם לנוער הדתי לאומי מהמעשים שלהם. הפתרון שלנו הוא להביע תמיכה בצה"ל ולומר שזה פשוט לא אנחנו". רכז הנוער של עפרה, איתי לשם, מ"פ במילואים: "אנחנו מרגישים שנחצו פה כל הקווים האדומים. הנוער פה הוא חלק מצה"ל, ומתנער מאלימות כזו. אנחנו לא נדרשים לחשבון נפש כלפי עצמנו, אלא להתנער מתופעות כאלה – ואת זה אנחנו עושים בצורה הכי נחרצת שאפשר". הכתבה מתארת התארגנויות של קבוצות נוער, של נוער השומרון, של תלמידי ישיבות לביטוי אהבתם לצה"ל ולחיילים ולסלידתם מפורעי הגבעות. במכתב שכתבו תלמידי ישיבת 'נווה שמואל' באפרת נאמר: אנו מזועזעים מהשותפים בפעילות זו, אין זו דרכנו. הם מבזים את דרך התורה ואת הציבור הדתי התומך בצה"ל ושולח את בניו לכלל היחידות. אנחנו מרגישים צורך לגנות יותר, כי אנחנו מוצגים כאילו האלימים הם חלק מאתנו". גם מועצת החינוך הממלכתי הדתי, הנמנעת מהתבטאות בנושאים ציבוריים, ראתה חובה לחרוג הפעם ממנהגה ופרסמה הודעת גינוי: "מעשים בריוניים כלפי צה"ל וחייליו הם 'מחוץ לגדר' מכל בחינה אפשרית שהיא".

כתבתי בראשית הסקירה, שהגינוי הוא מקיר לקיר, למעט חריג אחד. החריג הוא קלמן ליבסקינד ב"מעריב". לכאורה, אף הוא מסתייג מן המעשים. אך הסתייגותו מזכירה לי את מס השפתיים של גדעון לוי; כאילו הסתייגות מפיגועי המחבלים הפלשתינאים, בפתיחת מאמרי תמיכה, אופס... סליחה "גילוי הבנה", עם מעשיהם. כן, גם ליבסקינד מסייג את דרישתו להבין אותם בכך ש"זה לא יהפוך את המעשה שלו ללגיטימי יותר או לנורא פחות" אבל... והאבל, במקרה זה, משמעותו שהצעתו תהפוך את המעשה ללגיטימי יותר ונורא פחות. הצעתו היא לקחת את הקורא לסיור מודרך בראשו של נער הגבעות שהשליך השבוע אבן על קציני צה"ל.

החלטתי לבלוע רוק ולצאת בראש פתוח לסיור. ואכן, היו פה ושם דברים נכונים ומעוררי מחשבה בדבריו. למשל: "הוא [נער הגבעות שבמוחו אנו מסיירים א.ה.] יודע שאנשי השמאל הקיצוני מתפרעים בבילעין, בנעלין ובנבי סאלח מידי יום שישי. שהם משליכים אבנים על חיילי צה"ל. לא פעם אחת. כל שבוע. אם אתם כל כך דואגים לשלומם של החיילים, הוא תמה, למה אתם לא תוקפים בכזו בוטות גם אותם? ותשובה אין". אמת. וכן, טענתו על הצעדים האנטי דמוקרטיים שהיו חלק מתהליך ההתנתקות ותמיכת התקשורת בה.

אולם במכלול הדברים, לפחות בכל הקשור בי, קלמן נחל כישלון חרוץ כמדריך טיולים ומורה דרך. הוא לא הזיז אותי מעמדתי כמלוא הנימה ולא גרם לי לשמץ הבנה עם מעשי המחבלים היהודיים. נהפוך הוא, מצאתי בדבריו פרצי דמגוגיה שרק הגבירו את כעסי. למשל: "ועומד נער הגבעות הזה, צעיר ומבולבל, מצולק ופגוע, ומאבד אמון. במדינה. בכלי התקשורת, בבית המשפט. בדמוקרטיה הישראלית שאת שמה נושאים  לשווא כל אלה. רובם המכריע של חבריו, באופן פלאי הראוי להצדעה ולהערצה, מגיעים לגיל 18, נושכים שפתיים ומתגייסים בהמוניהם לשייטת ולסיירת גולני. כמה מהם שגם עליהם צעקו פעם שהם אנרכיסטים ואנשים כמו פואד בן אליעזר הציעו לירות עליהם, קבורים בבית הצבאות הצבאי ביישוב שלו. הוא עצמו לא הצליח להתגבר על התחושה הקשה. על העלבון. על הפגיעה". למה אני מגדיר זאת כדמגוגיה? ראשית, כיוון שכמו אנשי השמאל, הוא אינו עושה אבחנה בין הרוב הגדול, הנורמטיבי +, זה שאכן מתגייס בהמוניו ליחידות המובחרות ביותר בצה"ל ומחרף נפשו על הגנת המדינה, לבין הטינופת הכהניסטית השונאת את צה"ל והמדינה, אלו המתייחסים לצה"ל כאל אויב. אלה שמתגייסים ומתנדבים אינם נושכים שפתיים, אלא מתנדבים בשמחה ובכל הלב, כיוון שהם פטריוטים אמתיים. הם היפוכם של נערי הגבעות. ואגב, טוב שהללו אינם מתגייסים. חס וחלילה אם ייפול נשק בידי מי שמיידים אבנים בחיילי צה"ל וקציניו. ועוד משפט דמגוגי: "העיתונות התל אביבית מתעניינת בעץ הזית של אחמד הפלשתיני מהכפר הסמוך יותר ממה שהיא מתעניינת בראשו המדמם של השכן שלו התינוק בן השנה וחצי". במקום להתייחס לפשע עקירת הזיתים, הוא מתייחס אליו רק בהקשר של השוואה עם רצח תינוק. וכך, בהשוואה זו, הוא מגמד את אותו פשע. אבל כאשר הוא עורך את ההשוואה הזאת, הוא מתייחס לגדיעת העצים כאל דבר נורמטיבי, שכאילו צריך היה לקרות, והוא רק אינו מבין את ההתרגשות. והרי זהו מעשה נפשע בפני עצמו, ללא קשר לרצח התינוק. צל"ג השבוע לקלמן ליבסקינד.

ההתפתחות האחרונה, שכבשה את עיקר כותרות עיתוני סופשבוע, היא מינויו של תא"ל ניצן אלון לאלוף פיקוד המרכז. סביב מינוי זה קיימות שתי גרסאות. גירסת הימין הקיצוני: "זהו מינוי פוליטי שנועד לפגוע במתנחלים". גרסת צה"ל: "זהו מינוי מקצועי, של האדם המתאים ביותר לתפקיד". לצד איזו גרסה נוטה התקשורת? הבה נבחן. "מעריב": "המסר של צה"ל למתנחלים: ניצן אלון ימונה לאלוף פיקוד המרכז". "ידיעות אחרונות": "התשובה למתנחלים" ובעמ' 2: "התשובה של צה"ל לימין הקיצוני". הכותרת ב"הארץ" נייטראלית (כראוי): "ניצן אלון ימונה לאלוף פיקוד המרכז". אולם בכותרת המשנה נכתב: "ברק וגנץ החליטו להעביר מסר לימין הקיצוני, שהפך את אלון ליעד ראשי להתנכלויות".  "ישראל היום": "איתות לקיצונים: אלוף פיקוד חדש".

ובכן, כל התקשורת אימצה את הנראטיב של הימין הקיצוני ודחתה את עמדת צה"ל. אני סומך על הרמטכ"ל שלא קיבל החלטה פוליטית, אלא בחר את הקצין המתאים ביותר בעיניו לתפקיד, ולכל המטלות הכרוכות בו, הן במלחמה בטרור הפלשתינאי, הן בהיערכות לשינויים אפשריים בירדן כהמשך ה"אביב האסלאמי" במדינות ערב, והן במלחמה בטרור היהודי. ואילו אכן הוא רצה לאותת לימין הקיצוני שצה"ל החליט לנצח, איני בטוח שמינוי מי שכמפקד אוגדת איו"ש כשל במאבקו ב"תג מחיר" מבטא את השינוי הזה.

* בן דרור ימיני, שבעקביות מגויס למאבק נגד ברית הרדיקאלים משמאל ומימין, עושה זאת גם הפעם. "אויבי הציונות" הוא מכתיר את הטור שלו. כך הוא מכנה ומגנה את פורעי הימין, אך אין הוא מרפה מתמונת הראי שלהם. אולם יותר משהוא עוסק באנשי הקצוות עצמם, הוא עוסק באלה שאינם עומדים בפרץ ונותנים להם גיבוי. "הבעיה אינה בקצוות, גם זו אשליה. הבעיה בתמיכה שהמבצעים זוכים לה מהמחנה. הרי עשרות רבנים, רובם ממומנים על ידי המדינה, מעניקים תמיכה לטליבאנים היהודיים. כך בענייני נשים. כך בענייני ערבים. כך בענייני מאחזים. כך בענייני הפיכתנו למדינה אחת גדולה. ובדיוק אותו סיפור משמאל. מאות אנשי האקדמיה רובם ממומנים על ידי המדינה, מעניקים תמיכה לעבריינים משמאל. הרי שוב ושוב מתפרסמות הודעות תמיכה של 'אמנים אקדמאים ואנשי רוח', בהצפת ישראל במסתננים. הרי שוב ושוב מתפרסמות הודעות תמיכה באחת, אילנה המרמן שנושאת בגאווה את דגל הפרת החוק, כאשר היא מחדירה לישראל פלשתינאיות, בשם ההומניזם, כמובן. יוסי שריד הפך את העבריינית המרמן מעל החוק. כך מימין. כך משמאל. וכן, כאשר נקרא היום או מחר או מחרתיים את המאמר של שריד, נגד הפורעים מימין ונגד הרבנים שמבוילים אותם, השאלה מה תהיה נכונה. אבל צריך להוסיף: טול קורה מבין עיניך. אתה הוא שתומך ברמיסת חוק. אין שום הבדל בינך ובין מורי ההלכה מהימין הקיצוני מדב ליאור ועד אליקים. כך שכדאי לחזור למוסכמות יסוד מותר לערער על החוק. מותר לפעול למען שינויו. מותר לבקר החלטות של בתי משפט. אבל הפרה צריכה למצב למש מאוד קיצוני. רק כאשר דגל שחור ודרור ניצב מעל החוק או הדין או ההחלטה השיפוטית. לא כך אצל דניאלה וייס ואילנה המרמן, ולא כך אצלנו תהיה ההכשרה, מדב ליאור ועד יוסי שריד".

בן דרור עוסק השבוע בקרן החדשה לישראל. בן דרור תקף בעבר בחריפות את הקרן, בעיקר בשל תמיכתה בסייעני עלילת גולדסטון. אולם הוא לא היסס לשבח אותה על השינוי שהתחולל בה בעקבות הפרסומים ודעת הקהל, כאשר בקריטריונים למלגות הוסיפה את ההכרה בישראל כמדינת לאום לעם היהודי ועל הפסקת תמיכתה בגופים שעסקו ברדיפת ישראלים בחו"ל. והנה, שוב חוזרת הקרן לסורה, כאשר היא מעניקה פרס מיוחד לחסן ג'בארין מנכ"ל עדאלה. בן דרור מצטט ומוכיח שמדובר בארגון השולל את קיומה של ישראל והרודף את הישראלים בחו"ל, ומצטט בנדון גם את שופטי בית המשפט העליון. הוא מגנה את הקרן על הפרס הנתעב הזזה.

* נחום ברנע עסק היום בסוגיית המסתננים מסודאן ואריתריאה דרך גבול מצרים לישראל. כדרכו, על אף גילו ומעמדו, הוא מכתת רגליו, יורד לשטח וחוקר בחריצות את המצב. ומסקנתו היא שמדובר בסכנה חמורה לישראל – לא כל כך המוני המסתננים שכבר נמצאים בארץ, אלא ים המסתננים החותר להגיע לכאן. הוא שולל את הטענה שרוב המסתננים הם פליטים והוא תומך בהחלטות הממשלה הן על גדר ביטחון והן על מתקן הכליאה. הוא שולל את עמדת רעות מיכאלי מנכ"ל מוקד הסיוע לעובדים זרים, הנאבקת בהחלטות הממשלה. "מה שברור הוא שאסור להניח לזרם הגואה הזה להמשיך לגאות. מיכאלי מאשימה את הממשלה בגזענות, משווה את מדיניותה לשנאת המהגרים של מפלגות הימין הקיצוני באירופה ומזכירה את התלאות שעברו על סבה וסבתה, ניצולי שואה. אני חשוב שהיא טועה.  הממשלה איחרה איחור טראגי בבניית הגדר. עכשיו היא מנסה לכפר על טעויותיה. מותר לתת לה צ'אנס".

לטענת ברנע, האנרכיה במצרים יצרה קלות בלתי נסבלת של ההסתננות עד שלמעשה נוצר בפועל גבול בין סודאן לישראל. "וזאת הבשורה: תעשיית ההברחה של  מהגרי העבודה האפריקאים עולה מהמחתרת אל פני השטח: היא הופכת לביזנס לגיטימי, ממוסד, שמתנהל בגלוי, ללא מורא, מגבול מצרים –סודן ועד גבול מצרים-לישראל. המחבראת המצרי ששלט בעבר בסיני, התפורר עם ההתמוטטות משטר מובארק וסולק. הצבא שאמור היה לתפוס את מקומו נמוג. אין בסיני בעל בית. זוהי בשורה טובה למהגרים.. ברנע ראיין מסתננים ושוחח עמם, ומסקנתו הברורה היא שמדובר במהגרי שיפור ברמת החיים. "אתיופים מתחזים לאריתראים משום שלאתיופיה אפשר להחזיר אותם, ולאריתריאה אי אפשר. ... איך שמעת על ישראל, שאלתי. 'אנשים חזרו מישראל וסיפרו, אמר. שמעתי שהישראלים הם אנשים טובים, שיש עבודה בחקלאות'. לאן אתה רוצה להגיע, שאלתי. לתל-אביב, אמר. בתל אביב אין עבודה בחקלאות, אמרתי. תל אביב היא עיר הבירה. אמר. 'כולם שם. יש לי שם חברים. הם ידאגו לי'".

* בטור שלה ב"ידיעות אחרונות" מתייחסת סימה קדמון להחלטת ועדת הכלכלה של הכנסת לא לאפשר פריסת חובות נוספת לערוץ 10. וכך היא מתארת את הנושא: "הם מוכנים להצביע תחת איום של משמעת קואליציונית על סגירת ערוץ טלוויזיה". שני כשלים בתיאור הזה. ראשית, לא הייתה הצבעה על סגירת ערוץ טלוויזיה. מתנגדי ההחלטה טענו שהיא תביא לסגירת הערוץ. אולי זה נכון. אולי זה אמצעי סחיטה, שנועד להשפיע על ההחלטה באמצעות איום באלפי מפוטרים ומובטלים. אהיה לרגע "מתערבניק": מתערבים שהערוץ לא יסגר? יש כאן משחק על הסף, של שני הצדדים. בסוף תהיה פשרה, תהיה פריסה מסוימת, אך גם הטייקונים, בעלי הערוץ, שלעולם לא שיתפו את הציבור ברווחי תשלובות עסקיהם, אך מרשים לעצמם לבקש מאתנו, משלמי המסים, "תספורת", יאלצו, במחילה מכבודם, לתחוב את ידיהם לכיס ולהיות שותפים להצלת הערוץ. הכשל השני: "תחת איום משמעת קואליציונית". במשך כל השבוע העדר דקלם את השטות הזאת. אפשר לחשוב, שמדובר בצעד נדיר, דרקוני – משמעת קואליציונית... ואו, דווקא על הנושא הזה. האמת היא, שבכל ההצבעות, בוודאי בוועדות סטטוטוריות, בוודאי בעניינים תקציביים, יש משמעת קואליציונית. בקואליציה הזאת ובכל הקואליציות.

* השבוע ממשלת ישראל התייחסה לסוגיית הדרת הנשים. ועדת השרים למעמד האישה התכנסה לדיון כזה. וטוב עשתה. היא העבירה מסר חד משמעי בנדון, וטוב שכך. היא קיבלה החלטות מעשיות, ועל כך היא ראויה לשבחים ולברכות. ויש לקוות שהיא גם תיישם אותן – אך זאת ימים יגידו. ומה הייתה הכותרת בעיתונים: ספירת ראשים. כמה מעט שרים השתתפו בישיבה. וגם זאת דמגוגיה. אם השרים יישבו בכל ישיבות ועדות השרים, הם לעולם לא יוכלו לנהל את משרדיהם. האם בחירתו של בני בגין, למשל, להשתתף בישיבת השמיניה שנועדה באותה שעה, ראויה לגינוי? גם כאשר מספר השרים המשתתפים בישיבה נמוך, החלטות הוועדה הן בעלות תוקף מחייב כאילו מספר המשתתפים היה רב. ישיבה רבת משתתפים עלולה להיות אנמית ובזבוז זמן, וישיבה מועטת משתתפים עשויה להיות אפקטיבית ובעלת שיניים. יש משהו עדרי בהיטפלות הכלל תקשורתית על שטויות, כמו מספר השרים שהשתתפו בישיבה הזו, וכמו המשמעת הקואליציונית בנושא ערוץ עשר.

ובאשר להדרת הנשים – אני ממליץ על מאמר מצוין של פרופ' אמנון רובינשטיין בנושא ב"ישראל היום", "מהדר ועד הדרה". ציטוט מתוך המאמר: "אני מציע להמיר את המילה 'אישה' ו'נשים' ב'יהודי' ו'יהודים'. כך, למשל, כשמדברים על קווי האוטובוס מהסוג של מהדרין, צריך גם לתארם כמפרידים בין גויים ליהודים; יהודים יושבים רק בצד האחורי; אסור להם לשבת בצד הגויי; אסור לשמוע שירים מפיו של יהודי; אסור לעבוד ביחד עם יהודי; אסור לצעוד על מדרכה אחת עם יהודים; אסור להדביק ברבים מודעות ובהן דמויות של יהודים; אסור ליהודים להדריך גויים בצבא; אסור ליהודים להשתתף בהלוויות ולהספיד את יקיריהם; אסור לשתף יהודים בתוכניות רדיו בנושאי דת; אסור ליהודים להיות שופטים בבתי דין העוסקים בידני משפחה; ובאולמות פומביים יש יציאה מיוחדת ליהודים ... אולי לא נעים לקרוא השוואה זו, אך היא משקפת נאמנה את המשמעות האמיתית של הדרך נשים.

* הברקת השבוע מתוך "אפעס": "עצור או שאני שרה" (לוחמת מג"ב מנסה להדוף את המתפרעים).

* אסיים בציטוט קטע ממאמרה של הסופרת יוכי ברנדס ב"ידיעות אחרונות" "ובחרת בחיים" עמו אני מזדהה מאוד: "להיות יהודי פירושו לחיות תוך התמודדות ערכית בלתי פוסקת ולבצע תהליכים של ברירה ומיון. זו הייתה המהפכה הגדולה של חכמינו (חז"ל) , שהבינו שאם לא נתאים את התנ"ך למציאות המשתנה ננוון את תרבותנו, נאבד את זהותנו, וגורלנו יהיה כגורל בני ממלכת ישראל שנכחדו מן העולם. חז"ל יצרו את המדרש, שהוא כלי גאוני שבאמצעותו אנחנו יכולים וחייבים בכל דור ודר לברור, לפתח, ולשכלל ולהתאים את המקורות הקדומים לחיינו כאן ועכשיו. ואותם חכמים שלא רק הצילו לנו את היהדות, אלא גם היטיבו להכיר אותנו, אמרו לנו משפט מצמרר: כשישראל עולים, אינם עולין מעלה אחת אלא מעלות הרבה – וכאשר הם יורדים, אינם יורדין ירידה אחת, אלא מטה מטה. חז"ל ידעו, שמתוך התרבות היהודית יכולים לצמוח נבחרי האנושות הנעלים ביותר, וגם חלאות אנושיים שאין דומה להן. ומשה רבנו, אבי התורה שלנו, שהכיר אותנו לא פחות טוב מחז"ל, אמר לנו בשם אלוהים, פסוק קצר שאמור לעמוד מול עינינו כתמרור אזהרה נצחי: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. הבחירה היא שלנו, אך משה לא מתאפק ומשאיר לנו את המלצתו: ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"".