הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לביקורת הטלוויזיה של מורן שריר ב"הארץ" 16.12.11:

הקרב בג'נין במבצע "חומת מגן" הוא דוגמה מובהקת לדילמת טוהר הנשק בצה"ל. 23 חיילים נהרגו ו-75 נפצעו בקרב הזה, רובם תוצאת התנהלות מונחית טוהר הנשק – הימנעות מכתישה חיצונית וכניסה קרקעית של חיילי צה"ל אל תוך התופת, תוך סיכון מודע של חיי החיילים, כדי למנוע ככל הניתן פגיעה בפלשתינאים בלתי מעורבים. אין ספק, שאף צבא אחר בעולם לא היה מתנהל כך. אירועי ג'נין מעוררים דילמה מוסרית – האם היה זה ראוי לנהוג כך, כשהאחריות העליונה היא לחיי חיילינו? ניתן לבקר את ההחלטות כבלתי מוסריות. אפשר להשתבח בהן כמופת של טוהר הנשק.

והנה, דווקא הפעולה הזאת, הוכתמה בעלילת דם על צה"ל, כאילו ערך טבח במקום. ואף שתחקיר יסודי של השבועון "טיים", שאינו מופת של פרו-ישראליות, ותחקירים של "אמנסטי" ואפילו של גורמי שמאל רדיקאלי בישראל שהשמצת צה"ל הוא לחם חוקם, הפריכו מכל וכל את עלילת הדם. עובדה זו לא עניינה במיוחד את מחמד בכרי, שרקח את עלילת הדם על צה"ל לכדי סרט "תעודה" – "ג'נין, ג'נין", שכל כולו שקר גס. כמובן שהוא לא הזכיר מה הגורם הישיר למבצע – 130 ישראלים שנרצחו בפיגועי טרור פלשתינאי, בחודש מרץ 2002 ושיאם – טבח פסח בנתניה.

הערוץ הראשון – הטלוויזיה הממלכתית של ישראל, סבור שרוקח העלילה ראוי לתכנית "דיוקן" – התכנית מלטפת האגו ביותר בטלוויזיה, שבה שלושה ציירים מציירים את דיוקנו של גיבור התכנית. אפשר לבקר את ההחלטה לתת במה כזו לאיש כזה. אפשר להשתבח בפתיחות ובליברליות של ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי במקרה זה.

איך מתייחס לכך מבקר הטלוויזיה של "הארץ" מורן שריר? כך הוא פותח את ביקורתו: "לקראת חצות צלצל הטלפון בלשכת ראש הממשלה. 'ביבי, אתה חייב לבוא, יש לנו ערבי בבית', צווחה הגברת. 'מה זאת אומרת ערבי? איפה?', שאל המנהיג הטרוד. 'בסלון', ענתה האישה, 'בטלוויזיה, הוא בערוץ הראשון'. 'אה, אשכרה בבית שלנו? טוב, אני תכף בא'".

איזו מניפולציה דמגוגית. כמובן, שבכל כתבת הביקורת אין אפילו מילה המזכירה את עלילת הדם. מה הבעיה, כביכול, בתכנית? שמציגים ערבי. כלומר, בישראל לא נותנים פתחון פה לערבי, והנה ערבי בטלוויזיה, זה עניין להקפיץ את ראש הממשלה. שהרי כידוע, בישראל ראש הממשלה שולט בטלוויזיה הממלכתית, ואוסר אירוח ערבים, ואם ערבי מופיע בטלוויזיה, סימן שהערוץ הצליח להגניבו מתחת לאפו של ראש הממשלה, והנה הוא מיד מתערב. מצג השווא הזה משתלב היטב בפאניקה המלאכותית אודות המתקפה, כביכול, על הדמוקרטיה הישראלית.

ומכאן ואילך, המבקר שריר מאבד את שריר הביקורת שלו – והוא נשפך מהתפעלות ללא סייג ממושא התכנית. מה כל כך מרגש אותו? שבכרי הוא "לא סתם ערבי... הוא לא 'ערבי טוב' בשום קנה מידה יהודי-ציוני". אפשר ממש לחוש את נחרת הבוז של המבקר, בכתבו את המילה "ציוני". ובמילים אחרות – אם מביאים ערבי לטלוויזיה, אז לרוב זה "ערבי מחמד", כמובן. הוא מרוצה שסוף סוף הביאו ערבי אוטנטי. מיהו, אליבא דשריר ערבי מחמד? ... אחמד טיבי, שבניגוד לבכרי, אינו אומר את האמת שלו, אלא מתחנף לצופה היהודי. בכרי שונה ממנו. "את האמת הקשה שלו הוא אומר בפנים מקפיאות דם ולא עוטף אותה במעשיות יידישאיות נוסח אחמד טיבי". מהי האמת הקשה של בכרי? שמא השקר של עלילת ג'נין, מעוררת את התפעלותו של שריר?

עוד מתפעל שריר מהשוואה שהוא עורך בין בכרי לשלושת הציירים. "שלושה ציירים שלא נולדו בארץ – ילידי עיראק, הונגריה ובריה"מ. מול שלושת המהגרים ישב בכרי, ה'זר' שבעצם נולד כאן, וכך נוצרה אמירה מעניינת על זכות השיבה, מורשת אבות ודין הקרקע. שהוא ילך מפה? שהם ילכו, הם הרגע באו. או שיחיו ביחד בשלום".  

המילה "עולים" לא קיימת כמובן בלקסיקון של שריר, אלא "מהגרים". ללמדך, שאנו, היהודים, שאם לא באנו בעצמנו מחו"ל, הרי הורינו או הורי הורינו באו משם, הננו זרים בארץ הזאת. הרגע באנו ולכן עלינו ללכת מכאן. או... ש"נחיה ביחד בשלום". במניפולציה דמגוגית נוספת, שריר רומז ברמז דק כפיל, שהמגמה שלנו היא לגרום לכך שבכרי, בהיותו ערבי, ילך מכאן, ועל השקר של עצמו הוא מגיב בתזכורת שבעצם הוא בעל הבית, אנו האורחים, ואם לא נקבל את תנאיו, עלינו להסתלק.

שריר אינו יכול להתעלם מתוקפנותו של בכרי, שאינה מתיישבת בדיוק עם שאיפה לשלום, ולכן הוא נחלץ לדברר אותו: "בכרי ... חי מהמלחמה. לרגע קל לשכוח שהמאבק שלו הוא למען השלום".

"למען השלום". ממש. ב-1984 נערך בעיתון "חותם" ראיון עם בכרי בעקבות כיכובו בסרט "מאחורי הסורגים". כותרת הראיון הייתה ציטוט מפיו: "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי". מאז הוא לא חדל לירות עלינו לרגע. למען השלום, כמובן.

                                                                                                                                       * "הארץ"