בתוך יממה אחת, הלכו לעולמם שני מנהיגים, המסמלים את שני קצותיה ההפוכים של אחת התופעות המרכזיות בעולם במאה השנים האחרונות – המהפיכה הקומוניסטית. מהפיכה זו, שפעלה בשם ערכים נעלים של שחרור האדם, שוויון, צדק ושלום, הקדיחה. מהפיכה זו המיטה על האנושות אסונות – מהכבדים בתולדותיה. המשטר שנועד לשחרר את האדם ואת מעמד הפועלים, הביא לדיכוי האדם, לפשעים נגד האנושות, לרודנות קשה, לרצח מיליונים, למלחמות עתירות הרוגים, לשחיתות נוראה ולחורבן כלכלי. הסמל של הרודנות הקומוניסטית הפושעת הוא סטלין, אולי הפושע הגדול בתולדות האנושות זולת היטלר, אך אפשר לצרף לרשימה הבלתי מכובדת הזאת גם את מאו בסין, הו צ'י מין בווייטנאם ופול פוט בקמבודיה.
צפון קוריאה לא ידעה השמדה המונית כמו בריה"מ, סין, וייטנאם וקמבודיה אך תושביה סובלים למעלה מיובל תחת שלטון דיכוי ועריצות רצחני, כלכלה מפגרת, שהביאה מיליונים לחרפת רעב, בידוד בינלאומי וסבל כבד. המשטר הצפון קוריאני, שכלל והעצים את מורשת סטלין ומאו בתחום שטיפת המוח ופולחן האישיות, והוא המשטר הקומוניסטי היחיד שהנהיג שושלת כמו-מונרכית – קים איל סונג, אחריו בנו קים ג'ונג איל ועם מותו ירש אותו השלישי בשושלת, קים ג'ונג און.
צפון קוריאה תחת קים היא המדינה האחרונה שבה הרודנות הקומוניסטית מושלטת באופן אבסולוטי, מה שלא קורה אפילו בסין ובקובה. שושלת קים היא היום סמן הקצה של הדיקטטורה הקומוניסטית, לאחר נפילת הגוש הסובייטי.
ביום שבו מת קים ג'ונג איל, מת נשיא צ'כיה לשעבר, המחזאי והסופר וצלאב האוול. גם האוול הוא סמל. הוא מסמל את היפוכו המוחלט של קים – את חירות האדם; את האדם שאינו מוכן לכוף ראשו בפני העריצות, אינו מוכן לקבל בהכנעה את מגף הדיקטטורה ומוכן לסבול ולשבת שנים בכלא במאבק למען הדמוקרטיה. וצלאב האוול הוא היפוכו של קים – מול המהפיכה האלימה והרצחנית של הקומוניזם בקוריאה, הנהיג האוול את מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה, מופת של מאבק בלתי אלים ומוצלח, ללא הרוג אחד. כנשיא, הוא הוביל את הדמוקרטיזציה של צ'כוסלובקיה ולאחר פילוגה (לה התנגד אך אותה לא הצליח למנוע) היה מעצבה של צ'כיה הדמוקרטית הליברלית ושילב אותה בעולם החופשי.
שלושה אישים הם הסמל של שחרור מזרח אירופה מן המשטר הקומוניסטי – גורבצ'וב בבריה"מ, לך ולנסה בפולין והאוול בצ'כולוסבקיה. גורבצ'וב הנהיג מהפיכה מלמעלה, לאחר שעלה לשלטון, בתפקידיו כנשיא ומזכיר המפלגה. ולנסה והאוול הנהיגו התנגדות עממית למשטר. האוול, יותר מאחרים, הצליח לייסד דמוקרטיה מערבית. ברוסיה, לאחר התפרקות בריה"מ, שררה אנרכיה תחת שלטון ילצין ועל המדינה השתלטו אוליגרכים מושחתים הקשורים לעולם הפשע. "הדמוקרטיה המכוונת" שהנהיג פוטין החזירה לרוסיה חוק וסדר, אך עם השנים היא הופכת לפחות דמוקרטיה וליותר מכוונת; למעשה, לדיקטטורה למחצה. האוול מסמל את ההצלחה הגדולה ביותר של המהפיכה הפוסט קומוניסטית.
מעניין להשוות בין האביב המזרח אירופי לפני שני עשורים ל"אביב הערבי". קשה להזיל דמעה על תבוסתם של רודנים כמובראק וקדאפי וקשה שלא להתפלל לתבוסתו של הרודן רוצח ההמונים אסד. קשה שלא להזדהות עם ההמונים המתריסים נגד הדיקטטורה ויוצאים לרחובות להפגין בחזות חשופים מול צבא חמוש, גם אחרי שאלפי מפגינים נרצחו. אולם במבחן התוצאה, ההתקוממות העממית במדינות ערב אינה מובילה לדמוקרטיה, אלא לעליית הקנאות האסלאמית ואנו עוד עלולים להתגעגע לרודנים החילונים. עובדה זו מעצימה עוד יותר את דמותו של האוול, שלא רק צדק אלא גם הצליח.
נקודת השוואה נוספת בין קים ג'ונג איל לבין וצלאב האוול היא היחס לישראל. האוול העריץ את ישראל, חידש אתה את היחסים הדיפלומטיים והיה ידיד גדול ובן ברית שלה. אחד הביקורים הממלכתיים הראשונים שלו כנשיא היה בישראל, והוא שב וביקר בישראל כנשיא, ולאחר סיום תפקידו - כאדם פרטי. קים, לעומתו, עומד בראש אחד המשטרים העוינים ביותר לישראל ותומך עקבי ואקטיבי בערבים, בציר הרשע ובטרור. הוא שותפה של איראן בהרפתקאותיה הגרעיניים, הוא הקים את הכור בסוריה שהושמד בידי חיל האוויר הישראלי ("על פי מקורות זרים").
אין זה מקרה, שסמל הרשע והעריצות הוא שותפם המובהק של אויבי ישראל וסמל חירות האדם והדמוקרטיה הוא שותף מובהק וידיד גדול של ישראל. ניתן לקבוע, שהיחס לישראל הוא נייר הלקמוס של מדד הרשע והעריצות בעולם.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
