הבלוג של אורי הייטנר

במפגש ילדי הבר מצווה והוריהם, הילדים קראו טקסטים המתארים טקסי התבגרות בתרבויות שונות, ולסיום – הטקס שלנו, היהודי. הטקסט שנקרא, עסק אך ורק בבנים. ומה עם הבנות? אין זֵכֶר. את הטקסט קראה ילדה. בתום הקריאה שאלתי את הבנות, אם אין זה מפריע להן. האם נכון בעיניהן שרק הבנים יעלו לתורה? למה שהן לא תעלינה? האם מישהי רוצה לעלות? הבנות הופתעו מן השאלה הבלתי צפויה. "עליה לתורה אינה עניין לבנות". למה?

גם בשנת הבר מצווה של עמוס העליתי את הנושא, והתגובה הייתה זהה. הצעתי והתנדבתי ולערוך טקס משותף לכל בנות ובני המצווה, שיכלול בתוכו עליה קולקטיבית של הקבוצה לתורה, באחד מבתי הכנסת העתיקים בגולן. לא שכנעתי. ההורים והילדים אמרו שישמחו לפעילות עומק ותוכן יהודית נוספת, אבל לא לעליה לתורה, אפילו סמלית, אפילו משותפת, של הבנות. ואכן, ערכנו תיקון ליל שבועות נפלא בבית הכנסת העתיק בקצרין. כמובן – הבנות והבנים, האימהות והאבות יחד. אך למה ההתנגדות הזאת לעליה לתורה?

אני משתדל להגיע לכל עליה לתורה באורטל. גם כאשר מדובר במשפחה שאין לי כל כך קשר אִתה. והנה, אני זוכה בכבוד הגדול, להיות חלק מהמעמד המרגש. אני – כן. והאמא? והסבתא? והאחות? הן – לא. הן נמצאות מאחורי הפרגוד. קצת, בגניבה, מסיטות אותו, כדי להציץ ולראות מה קורה שם, בהתרחשות האמתית. שהאמא תהיה ליד בנה העולה לתורה?! מה פתאום. שהיא תעלה לתורה בעצמה, כמו אבא שלו?! הס מלהזכיר. תפקידה מסתכם ברגימת הילד בסוכריות. למה?

אנו חברה שחרטה על דגלה את שוויון המינים. ואכן, השוויון הזה מתקיים בכל תחומי החיים – במנהיגות, בניהול, בחיי היום יום. לא היינו מעלים על דעתנו לאפשר הדרת הנשים בכל תחום של חיינו. עד שאנו מגיעים לבית הכנסת. ברגע שהמועדון הופך לבית כנסת, הוא הופך לישות אקס-טריטוריאלית שנורמות המקום אינן חלות עליו.

כאשר המועדון הוא בית כנסת, גם אם כל הנשים והבנות תגענה, אבל יהיו רק תשעה גברים, לא נוכל להתחיל בתפילה. יצטרף עוד ילד אחד בן 13 – הוא ייספר והתפילה תתחיל. זה מתקבל על דעתנו?

מה גורם לכך שאנחנו, ובעיקר הנשים בתוכנו, מקבלים זאת? ומה המסר שאנו מעבירים לילדינו, ובעיקר לילדותינו?

איני חושש שהמסר שיעבור הוא שהבת פחותה מהבן, כיוון שהמסר ההפוך חזק ומושרש. אני חושש שהמסר שיעבור, הוא של ניכור כלפי היהדות. מסר, לפיו התרבות היהודית אינה באמת שלנו ואנו לא באמת שייכים לה. מסר, לפיו היהודים האמתיים הם האורתודוכסים, ואנחנו לא ממש יהודים, רק קצת. לכן, נכניס קצת בית כנסת ביום כיפור. יום בחיים, בבר מצווה, נהיה קצת יהודים, ומחר בבוקר נחזור להיות אנחנו.

זהו מסר נורא, כי הוא מתכון למשבר זהות. טוב, אני יודע שהתיאור הזה קצת מוגזם. בכל זאת אנו עורכים קבלת שבת מידי שבוע, אנו עורכים סדר ט"ו בשבט וקריאה במגילה, אנו עורכים ליל סדר, בונים סוכה בסוכות, מדליקים נרות חנוכה וחוגגים את כל חגינו. והנה, בכל הנ"ל הבנות והנשים שוות לבנים ולגברים. אולם אין יהדות ללא בית כנסת, ואין יום קדוש ומהותי בלוח השנה העברי יותר מיום הכיפורים, וטקס בר ובת המצווה הוא אחת החוויות החשובות והמשמעותיות בחיי יהודי – ולמה בהם לא נהיה... אנחנו?

מעולם לא נטלתי חלק במסיבת סילבסטר ולעולם לא אעשה זאת, כיוון שזו אינה התרבות שלי, ואין לי עניין בזה. העניין שלי הוא בתרבות ובזהות היהודית שלי, של משפחתי, של קהילתי. הזהות היהודית של אורטל חשובה לי מאין כמותה, היא מרכיב מרכזי במהות חיינו המשותפים. ודווקא מתוך המחויבות העמוקה ליהדות, כואב לי שאנו מאמצים מתוכה את הדרת האישה, וגורמים, כתוצאה מכך, להדרת היהדות מנשמותינו ומתודעתנו, ולניכור שלנו ושל ילדינו ממנה.

ההלכה היהודית מדירה את הנשים, כיוון שהיא נכתבה בימים בהם כל האנושות הדירה את הנשים ולא הכירה מציאות אחרת. אבל כבר בתורה אנו יכולים למצוא גישות שוויוניות, שכאילו המתינו לימים טובים יותר, ורמזו לנו שבבוא היום אנו נוכל לבחור בהן. כך, באחד משני סיפורי הבריאה, לפיו האדם אינו שמו של הגבר, אלא שמה של האנושות, בראיה שוויונית – "זכר ונקבה ברא אותם". וכך בסיפור בנות צלופחד, שקיבלו זכות לרשת את נחלת המשפחה, במצב שאין בנים יורשים. זהו מסר מהפכני לתקופתו, ומשמעותו הוא שגם לאישה זכות קניין, ובבוא היום, כאשר החברה האנושית תהיה בשלה לכך, האישה תהיה שווה לגבר.

מעבר לאותם סימנים, אכן, ההלכה מפלה את האישה, כמקובל באותה תקופה. אולם כפי שחז"ל העזו לשנות את חוקי התורה ולפרש אותן בדרך מתקדמת יותר, המתאימה לתקופתם, ואף הסבירו שהתורה היא מעין חומר גלם ותפקידנו ליצור מתוכה ולהשלים אותה, כפי שאנו אופים לחם מהחיטה ותופרים בגד מהפשתן – קל וחומר שכך עלינו להתייחס היום להלכה. יש לשנות ולהתאים אותה.

יש מי שאינם בשלים לכך, למרבה הצער. ולעומתם - יש מי שיוצרים חלופה יהודית המתאימה לחיינו. חלופה, שבאמת ובתמים תהפוך את היהדות לרלוונטית לנו ולילדינו. מה הבחירה שלנו?

                                                                                                             * מידף - עלון קיבוץ אורטל