הבלוג של אורי הייטנר

רקפות בין הסלעים / אריאל הורביץ

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.12.11

שלוש שנים ימלאו השבוע למבצע "עופרת יצוקה", המבצע שבו צה"ל יצא להגיב על 8 שנות פשע מלחמה מתמשך של הפלשתינאים – ירי טילים על האוכלוסיה האזרחית הישראלית בשדרות ובעוטף עזה, שהסלים באופן דרסטי לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה ועקירת יישובי גוש קטיף.

אנו מרבים להלקות את עצמנו על ירידת הדור, על הירידה ברוח ההתנדבות, על ראש קטן, אגואיזם, נהנתנות, העדפת האינטרס האישי על טובת הכלל. והנה, בכל פעם שאנו ניצבים בפני מבחן אמתי, כפי שהיה ב"עופרת יצוקה", במלחמת לבנון השניה, במבצע "חומת מגן" (שבו אף אני עוד נטלתי חלק כמילואימניק) אנו מופתעים מחדש לפגוש שוב את רוח ההתנדבות, את הנכונות להקרבה, את הפטריוטיות, את הסולידריות החברתית, את האלטרואיזם, את הערכיות והמוסריות הקיימים בתוכנו, כפי שבאים לידי ביטוי במוטיבציה האדירה של החיילים הסדירים ושל המילואימניקים המתנדבים בהמוניהם, ביותר מ-100% גיוס (כיוון שמצטרפים גם ותיקים שכבר פרשו או כאלה שלא זומנו). אלה הפנים היפות של הארץ, ועליהם כתב אריאל הורביץ במבצע "עופרת יצוקה" את שירו "רקפות בין הסלעים". כמו רקפות בין הסלעים, לפתע מופיעים הפנים היפים של הארץ.

אריאל הורביץ אינו אמן של "לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה". נהפוך הוא, הוא אמן ביקורתי מאוד, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר אלבומו האחרון "אלבום 5"  שהוא אלבום מחאה חזק ובוטה. בד"כ הנטייה שלו היא להצביע על הצדדים השליליים בחברה הישראלית, נגדם הוא יוצא. אחד משיריו הראשונים והמצליחים ביותר, סיגל נחמיאס, מתוך האלבום "יאללה ביי", אף עוסק בסוגיית המילואים באופן ביקורתי מאוד, המתאר את תחושות התסכול של המילואימניק.

גם בשיר הזה, אריאל הורביץ אינו מתכחש לצדדים המכוערים בחברה הישראלית – הנהיגה הפרועה, הלכלוך ברחובות, הפשע, הטלוויזיה השטחית, דרי הרחוב והאלימות הרצחנית, הקרע בין ימין ושמאל, הפערים הסוציואקנומיים, כשלי קליטת העליה, היחס לעובדים הזרים (נושא בו עסק גם בדיסק האחרון). אך מרוב שהוא מרבה לעסוק בסוגיות הללו, נסתרו מעיניו הפנים היפים של הארץ. ולפתע, במבצע "עופרת יצוקה" כאשר הוא רץ בהתנדבות להופעות במקלטים ובפני החיילים, הוא גילה את הפנים הללו, המסתתרים כרקפות בין הסלעים. וכשהארץ צריכה שמישהו ישכב בחול בתוך שוחה, הם לפתע יוצאים ונגלים לנגד עיניו. כמו אמו, נעמי שמר, שביקרה בהיאחזות הנח"ל בסיני, וממש שפשפה את עיניה ולא האמינה לעיניה, כשפתאום הבחינה בפינה בא"י הישנה האבודה והנשכחת, שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת, כך גם הורביץ ממש משפשף את עיניו, כשהוא פגש בא"י היפה. וכה חבל שהוא נזקק למלחמה כדי לראות אותה. זה, לדעתי, השיר הכי נעמי שמרי של אריאל הורביץ.

אני אוהב מאוד את אריאל הורביץ. עצם הייחוס שלו - נתן לו אצלי נקודות זכות רבות, זכות אימהות, מראשית דרכו. לפני קרוב ל-11 שנים, כשהתחלתי לנהל את מתנ"ס הגולן והורביץ היה אמן בראשית דרכו, יזמתי סדרת מופעים של אמנים צעירים המדברים לצעירים, ואריאל הורביץ הוזמן להופיע באורטל. להפתעתי הרבה, הגיעו להופעה פחות מעשרים איש, רובם בני גרעין שגרדתי כמעט בכוח. כעבור שנים אחדות, אריאל הורביץ מילא אולמות במתנ"ס, בהופעותיו עם ג'קי לוי ועם אסף ענברי, שמשכו מאות איש כל אחת. שמחתי להיווכח בשינוי הזה, ואני שמח להשמיע אותו בפינתי, בשיר שאהוב עליי במיוחד.

בין הצפירות בכביש לרחובות המלוכלכים / בין משפחות הפשע לטלוויזיה השטחית / כמו רקפות בין הסלעים / הפנים היפים של הארץ מתחבאים // בין הישנים ברחוב לדקירות במועדון / בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון / כמו רקפות בין הסלעים / הפנים היפים של הארץ מתחבאים // וכשהיא לפתע צריכה / שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה / לא תאמין איך הם מופיעים / כמו רקפות בין הסלעים // בין הדגלים הכתומים לחולצה הכחולה / בין שוק הפשפשים לקריית  הממשלה / כמו רקפות בין הסלעים / הפנים היפים של הארץ מתחבאים // בין מגדלי הפאר למרכז הקליטה / בין פועלים זרים לשדות החיטה / כמו רקפות בין הסלעים / הפנים היפים של הארץ מתחבאים.