הבלוג של אורי הייטנר

אלפי קוריאנים, אולי רבבות, אולי יותר, התייפחו השבוע ובכו בכי תמרורים בהיוודע דבר מותו של מנהיגם קים ג'ונג איל.

קים היא רודן עריץ, רצח רבים מבני עמו, השליט טרור; הוא ואביו, מייסד השושלת קים איל סונג, החריבו עד היסוד את כלכלת ארצם, חלק ניכר מן העם סובל חרפת רעב, המדינה נדחקה לבידוד בינלאומי שאין כדוגמתו באף מדינה אחרת בעולם. אז על מה הם בוכים? על מי הם בוכים?

זה בטח לא אמתי... הם לא באמת עצובים... זה בכי מפחד, חסר למי שלא יבכה...

לא, זה אמתי לגמרי. עשרות שנות שטיפת מוח ופולחן אישיות, תוך סגירה הרמטית של המדינה לתקשורת עם החוץ, הביאו את הקוריאנים למצב נפשי שבו הם באמת מאמינים שקים הוא האב הטוב והמיטיב שלהם. הבכי שלהם אוטנטי.

****

ובמעבר חד נעבור לנושא אחר לגמרי, שאין לו כל קשר.

מה זאת הזעקה הזאת על הדרת נשים בחברה החרדית? הרי הנשים רוצות זאת. הן רוצות את ההפרדה. הן רוצות לשבת באוטובוס מאחור, הן רוצות מדרכה נפרדת, הן רואות בכך את הכבוד שלהן ומאמינות שזה הכבוד שלהם.

כשכתבתי פעם נגד תופעת "נשות השֶל" או כפי שהן מכונות "אמהות טליבאן", השיב לי טוקבקיסט שמדובר ב... הסכיתו היטב... – פמיניסטיות, המורדות בהוראות הרבנים ובוחרות באופן עצמאי את תג ה"צניעות".

הנשים החרדיות רוצות את זה?! קשה לנו להבין ולהאמין, אבל התשובה היא חיובית. כן, רבות מהן רוצות ומאמינות שבכך הן מכבדות את עצמן והסביבה מכבדת אותן כי "כבודה בת מלך פנימה" וכו' וכו'.

****

ועוד מעבר חד.

גילה קצב. האישה התומכת ומאמינה ותלך עד הסוף לצד בעלה האנס.

כן, השתכנעתי שזה אוטנטי.

****

מדובר בשלושה סימפטומים של אותה תופעה, שקשה לאנשים חופשיים להבינה.

יש לתופעה הזאת גילויים שונים ושמות שונים.

אחד מהם הוא תסמונת האישה המוכה. אני זוכר, לפני שנים אחדות, פרשה מזעזעת של התעללות באישה מצד בעלה. ואני זוכר אותה, על צלקותיה הקשות, מתייפחת מרה כשהוא נשלח למאסר, רצה אליו, מחבקת ומנשקת אותו. וכששאלו אותה איך זה יתכן, היא ענתה: "אני אוהבת אותו". איך אישה יכולה לאהוב מי שרדה בה והתעלל בה לאורך שנים? זה בלתי נתפס!

כך מוגדרת התופעה ב"ויקיפדיה": "תסמונת האישה המוכה מוכרת כמצב פסיכולוגי המתאר אישה שעקב התעללות פיזית עקבית וקשה על ידי בן-זוגה הופכת למדוכאת ולבלתי מסוגלת ליזום פעולה שתאפשר לה להימלט מההתעללות. מצב זה מסביר מדוע נשים שעוברות התעללות בדרך כלל אינן פונות לקבלת סיוע חיצוני, נאבקות במתעלל או עוזבות את הסיטואציה הקורבנית. אותן נשים סובלות מדימוי עצמי נמוך ולעתים קרובות מאמינות שהן האשמות בהתעללות. נשים כאלה יסרבו, במרבית המקרים, להתלונן במשטרה נגד בן הזוג המתעלל ויתנגדו לכל הצעת עזרה, פעמים רבות אף יהפכו בעצמן לאלימות ומתעללות כלפי אלה המציעים להן סיוע".

גילוי אחר מוכר כ"תסמונת שטוקהולם". ב-1973, במהלך שוד מזוין בבנק שבדי בשטוקהולם, נלקחו ארבעה  מעובדי הבנק והוחזקו כבני ערובה במשך כחמישה ימים בחדר קטן, קצת יותר גדול מצינוק. לאחר שחרורם, בראיונות ואבחונים פסיכולוגיים, התגלה שבמהלך הימים הללו הם החלו להזדהות עם חוטפיהם ולחוש שנאה למחלציהם. המחקר הפסיכולוגי אודותם נתן לתסמונת את שמה. וכך מוגדרת התופעה ב"ויקיפדיה": "תסמונת שטוקהולם היא תופעה שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אנשים זרים, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו. תסמונת זו נובעת מהרצון להזדהות עם החזק והשולט".

בתורתנו המצב הזה מוגדר כ"אהבתי את אדוני". על פי חוקי העבדות בתורה, חובה לשחרר עבד עברי, בתום שש שנות עבודה אצל אדונו, בשנה השביעית. אם העבד מסרב להשתחרר, בטענה שאהב את אדונו, התורה בזה לו ומצווה להשפילו באמצעות רציעת אוזנו למזוזה. ומכאן הביטוי – עבד נרצע. התורה מחנכת אותנו לאהוב את החירות ולשנוא את העבדות, ומכאן הבוז שהיא רוחשת לאנשים שבוחרים בשעבוד ומעדיפים אותה על החירות.

אין סיבה לבוז לאנשים הללו. אין לראות בהם מי שבחרו בשעבוד בחירה חופשית. כדי לבחור בשעבוד, יש צורך מקדים ביכולת לבחור. היכולת לבחור הינה ביטוי לחירות. יש אנשים שגם בתוך שיעבוד הנם בני חורין, אולם יש אנשים שהפנימו את אובדן החירות שלהם עד שהיה להם לטבע שני. אנחנו, אנשים בני חורין, איננו יכולים להבין אותם. וככל שהדבר ניתן, עלינו להילחם את מלחמתם, גם אם הם טוענים שאהבו את אדוניהם, גם אם הם בוכים על מותו של העריץ שרדה בהם, גם אם הן שמחות להיות מודרות, גם אם היא ממשיכה לתמוך בבעלה האנס.

****

מתוך שירו המצמרר של ברטולד ברכט אנקֶש (תרגום לעברית – נתן אלתרמן): אגרופו לא היה מהחומר הרך / הוא ידע עניינים לסדר / הוא היכה על הראש והראש לא צנח / כואב, אין דבר הוא אוהב אותי כך / הוא יאהב אולי עוד יותר // וכשבאה משלחת מטעם החוק / להוביל את הנס לגרדום / אז בכתה אנקש עוללי המתוק / והן היא לא בכתה מעולם // על צוואר הנידון מניחים עניבה / ושומעים לרצונו היחיד / הביאו לכאן את אשתי היפה / אמרו לה כי הנס ילטפה לטיפה חזקה מתמיד. // היא הרכינה הראש והראש לא נסוג / הוא נופץ באגרוף הגדול / זו הייתה אנקש עוללי המתוק / אלוהים חטאותיה ימחול.

                                                                                                                                            * BSH