למעלה מ-200 מתושבי "עוטף עזה" הפגינו בראשית השבוע וחסמו את כביש 232, ציר התנועה המרכזי באזור. המפגינים חסמו את שיירת משאיות האספקה לרצועת עזה. לטענתם, אלפי משאיות לרצועת עזה עוברות בכביש זה מידי שבוע, הכביש הצר פקוק שעות רבות, הכביש שובש ואינו בטיחותי. התושבים דורשים לשפץ ולהרחיב את הכביש, כדי למנוע אסונות. הם צודקים לחלוטין ויש לקוות שזעקתם תמצא אוזן קשבת במשרדי הממשלה ויינתן מזור למצוקתם.
יום קודם להפגנה, הגדיר גדעון לוי ב"הארץ" את רצועת עזה כאזור במצור. רבים בארץ ובעולם, הנתונים למסע ההסתה, השקר ושטיפת המוח של הפלשתינאים ועוזריהם, "יודעים" שעזה במצור, ומעולם לא נחשפו לאמת. פרשת כביש 232 היא עדות לכך, שסיפור המצור הוא פירכה חסרת שחר, סיפור מצוץ מן האצבע, חלק ממתקפת הדה-לגיטימציה כלפי ישראל.
דיון בסוגיית ה"מצור" מחייב אותנו לחזור שש שנים וחצי אחורה, לנסיגה מרצועת עזה. הנסיגה מן הרצועה נעשתה בשני שלבים. השלב הראשון היה הנסיגה מן העיר עזה וערי הרצועה, בשנת 1994, לאחר הסכם אוסלו א', במסגרת "עזה ויריחו תחילה". השלב הסופי היה ב-2005, עת נסוגה ישראל לקווי 49' ועקרה את כל יישוביה ותושביה, עד הישראלי האחרון.
מחיר הנסיגה היה כבד מנשוא – עקירת היישובים, קרע קשה בעם, טראומה לציבורים רחבים בישראל, תקדים של נסיגה מוחלטת. המחיר הוסבר ככדאי לנוכח התמורה שישראל תקבל.
מה אמורה הייתה להיות התמורה?
ראשית, תמורה ביטחונית. לאחר הנסיגה, לא תהיה עוד טענת כיבוש ולכן לא תהיה לפלשתינאים עילה לטרור ולירי טילים על ישראל. אם בכל זאת ימשכו הטרור והטילים, ידיה של ישראל תהיינה חופשיות להגיב במכה קשה. או כפי שנאמר – אם תיירה יריה אחת, ישראל תגיב "במלוא העוצמה". כל תגובה ישראלית תיהנה מלגיטימיות בינלאומית מלאה, כיוון שתהיה זו הגנה עצמית בעקבות תוקפנות כלפי שטחה הריבוני והמוכר של ישראל.
התמורה הזאת לחלוטין לא הושגה. ירי הטילים על האוכלוסיה האזרחית הישראלית עלה באורח דרסטי מיד לאחר הנסיגה. ישראל הבליגה על הירי הזה עוד שלוש שנים וחצי. כאשר ישראל יצאה להגן על אזרחיה ב"עופרת יצוקה" היא קיבלה את עלילת גולדסטון.
שנית, תמורה מדינית. תמורת הנסיגה, השיגה ישראל את המסמך המדיני האוהד והנוח ביותר מאז מלחמת ששת הימים, מכתב בוש, המכיר לראשונה בתביעותיה הטריטוריאליות של ישראל ביהודה ושומרון ומקבל אותן, למעשה.
את התמורה הזאת שם לאל אהוד אולמרט, כאשר ויתר בעצמו על הישגי מכתב בוש בהצעתו לאבו-מאזן. כזכור, אבו מאזן דחה את הצעתו, כיוון שלא כללה מימוש גורף של "זכות" השיבה, אלא "רק" קליטת אלפי "פליטים", אך הוויתור על ההישג המדיני היה לעובדה מדינית. לא בכדי, אובמה מתכחש למכתב.
אולם התמורה העיקרית, שהייתה הסיבה לנסיגה ולעקירה והעניקה את השם לתכנית, הייתה ההתנתקות מרצועת עזה. ברגע שניסוג, נאמר לנו, ימתח גבול בינינו לבין רצועת עזה, לא תהיה עוד כל אחריות ישראלית לנעשה שם ואיש לא יתבע מאתנו אחריות כזו.
מי שהגדיר השבוע את עזה כעיר במצור, כתב ימים ספורים לאחר השלמת הנסיגה, שישראל הפכה את עזה ל"כלא הגדול ביותר בעולם". מיד לאחר השלמת הנסיגה, שקר ה"מצור" יצא לדרך, היה לאבן יסוד בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, ששיאו היה פיגוע "מרמרה", שהוצג כ"משט לפריצת המצור".
מרגע שישראל נסוגה, הגבול בינה לבין רצועת עזה כמוהו ככל גבול אחר שלה. גבול סגור אינו מצור; כפי שהגבול הסגור בין ישראל לבין סוריה אינו מעיד על מצור ישראלי על סוריה או על מצור סורי על ישראל, הוא הדין בגבול בין ישראל לבין רצועת עזה.
האם הגבול בין ישראל לעזה חייב להיות סגור? רצוי, כמובן, שהגבול יהיה פתוח ותשרור נורמליזציה בינינו לבין שכנינו, כולל העזתים. אולם כאשר רצועת עזה היא ישות טרוריסטית עוינת, שהסחורות העוברות ממנה לישראל הן טילי קסאם וגראד הנורים על אוכלוסייתה האזרחית, על הגבול להיות סגור הרמטית.
אילו הגבול היה סגור, לא היה זה "מצור" וטענת המצור הייתה תעמולת כזב. אבל הגבול אינו סגור כלל ועיקר. אפילו כאשר חייל ישראלי היה שבוי במשך למעלה מחמש שנים בידי חמאס ואזרחי ישראל תושבי הנגב המערבי היו יעד למתקפת טילים מאסיבית, יומיומית ממושכת, בתקופה שקדמה ל"עופרת יצוקה" - המשיכו לעבור משאיות אספקה ישראליות לבסיס הטרור. למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של הפלשתינאים לטווח את תחנת הכוח באשקלון, ישראל המשיכה להעביר לבסיס הטרור חשמל באורח סדיר, כאילו מדובר בשכנה ידידותית. המציאות הזאת נמשכת גם עכשיו.
ואף על פי כן, נמשכת תעמולת השקר של הפלשתינאים ועוזריהם, כולל עוזריהם הישראליים, כאילו רצועת עזה נצורה.
ואנו, שממשיכים לעצום עיניים לנוכח המשך הירי והפיגועים ולהעביר אלפי משאיות אספקה מידי שבוע תוך הרס תשתיות תחבורתיות של ישראל, אפילו איננו יוצאים במתקפת הסברה להציג את האמת מול שקר ה"מצור".
... חלם.
* BSH
בבלוג זה
בכל הבלוגים
