הבלוג של אורי הייטנר

למה הלכתם כצאן לטבח? שאלה זו, הופנתה לניצולי השואה בשנותיה הראשונות של המדינה, בידי ישראלים שלא חוו את השואה והתקשו להבין כיצד יכלה להתרחש. ניצחון ישראל במלחמת העצמאות העצים את תחושת העליונות של בני הארץ על יהודי הגולה, ואת אי היכולת להבין את ההבדל בין מאבקו של עם היושב ונלחם על אדמתו, במולדתו, לבין חוסר האונים של השעבוד בגולה.

בני הארץ העלו על נס את מורדי הגטאות, לא רק כמושאי הערצה בשל מעשיהם, אלא גם כהוכחה שאפשר היה לנהוג אחרת... עובדה, היו מי שמרדו ונלחמו. אם הם יכלו, מדוע אחרים לא יכלו?

מי שלא היו שותפים לביקורת הזאת, היו מורדי הגטאות עצמם; אלה מהם שניצלו ועלו לארץ. הפרטיזן והמשורר אבא קובנר, ממנהיגי המחתרת היהודית בגטו וילנה, נלחם כל ימיו נגד ההתרסה כלפי הניצולים.

קובנר יצא חוצץ נגד האבחנה הרווחת בין המורדים לבין כלל הציבור. בעדותו במשפט אייכמן אמר קובנר: "פה מרחפת בחלל השאלה: כיצד לא התקוממו? ... אני כיהודי לוחם, מתקומם בכל מאודי לשאלה הזו, אם יש בה נימת הקטרוג". קובנר מימיו לא גינה ולא האשים את מי שלא לחם. בהקדמה למגילת העדות שערך, הוא קרא לעם "החפים מפשע ונקיים מבושה". בכנס הפלמ"ח במודיעין ב-1945 הוא אמר בנאומו: "זכר פסיביות של מיליוני טבוחינו אל יהיה לנו לחרפה" (הציטוטים מתוך הביוגרפיה של קובנר "מעבר לגשמי", מאת דינה פורת).

דבריו של אבא קובנר חשובים כל כך, כיוון שהוא הראשון ששילב בין הביטוי מישעיהו "כשה לטבח יובל" לצירוף מתהילים "כצאן טבחה" וחיבר בינם לבין השואה. לפני 70 שנה בדיוק, ב-1.1.42, כתב ופרסם אבא קובנר בן ה-23, מנהיג תנועת "השומר הצעיר" וממנהיגי המחתרת בווילנה, את כרוז המרד, שבו לראשונה אמר מפורשות, ביידיש ובעברית, את מה שהיה בלתי נתפס – שמטרת הגרמנים היא להשמיד את העם היהודי, והם כבר החלו לבצע את המזימה. הכרוז נועד לזעזע את היהודים ולקרוא להם למרד. "אל נלך כצאן לטבח", הייתה כותרת הכרוז.

הכרוז לא היה מיועד רק לנוער, אלא לקהילה כולה ולא הייתה בו כל התרסה כלפיה. הכרוז לא גינה איש, ולא פנה לציבור בגוף שני – "אתם", אלא דיבר בגוף ראשון רבים, "אל נלך". השימוש בביטוי הזה כביקורת על הנספים כאב לו וחרה לו. יותר מכל הוא התקומם כנגד ההפרדה בין הקומץ שלחם לרוב הגדול שהיה פאסיבי כביכול, והעלה על נס את גבורתם של כלל היהודים בשואה. בדיון על המחתרת היהודית, שנערך ב-1982 ב"יד ושם", אמר קובנר: "אם שהבריחה לחם לבנה, מי יודע אם אינה גיבורה יותר ממי שירה ברובה".

המסר הזה היה חריג באווירה הציבורית של שנות החמישים והשישים. העובדה שהדברים נאמרו מפי אחד ממנהיגי המחתרת ומפקדי הפרטיזנים, הייתה בעלת חשיבות רבה. היום, הגישה הזאת מקובלת כמעט על הכל וטוב שכך. אולם מצד שני, דומה שמקומם של המורדים, שעשו את הבלתי נתפס בגבורה שאין דומה לה בתולדות האנושות, הולך ונדחק לשוליים בשנים האחרונות. מלאת 70 שנה לכרוז המרד, היא הזדמנות לשוב ולהצדיע לגבורת המורדים.

בימים אלה עומד לצאת לאור הכרך השישי והאחרון של "כל שירי אבא קובנר". הכרך נקרא "מן העיזבון" ובו קטעים נשכחים רבים, שנמצאו בחבית בחצר ביתו של קובנר בקיבוץ עין החורש. אחד השירים בספר נקרא "מיהו יהודי": יהודי הוא מי שרוצה להיות יהודי / ומי שהוא יהודי בְּעַל כָּרחו // יהודי הוא מי שמאמין באמונה שלֵמה / ויהודי הוא שמחזיק באמונה שסועה // יהודי הוא מי שמניח טלית ותפלין / ויהודי הוא מי שזרק טלית ותפלין // יהודי הוא מי שקשה לו להיות יהודי / ומי שמתקשה להיות דבר אחר // יהודי הוא רמאי / שהצליח להונות את עצמו // יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה / ויהודי הוא מי שאינו יודע היכן קבר אמו // יהודי הוא מי שהתיר עצמו מכבלים / ויהודי הוא מי שאסר עצמו בכבלים // יהודי הוא מי שהוריש לאנושות את הגעפילטע פיש במקורם / ואת ספר התנ"ך בתרגום // יהודי הוא מי שכותב מימין לשמאל / ומי שהשמאל לעולם דוחה אותו לימין // יהודי הוא שמעגל יצירתו נתגלם באותיות מרֻבעות / ומי שקיומו עדין בבחינת רִבּוּעַ המעגל // יהודי הוא מי שאינו נבדל משאר בני אֻמות העולם / מלבד מה שהוא בדול מהם // יהודי הוא מי שהאחרים שונאים אותו בחשאי / ויהודי הוא מי ששונא את עצמו בראש חוצות // יהודי הוא מי שמסר את נפשו להביא את העולם לביתו / ויהודי הוא מי שחַיָּב למסֹר את נפשו על ביתו הוא // יהודי הוא מי שיודע לשאֹל / ויהודי הוא מי שאינו יודע לשאֹל // עד שפותחים לו.

                                                                                                                              * "ישראל היום"