הבלוג של אורי הייטנר

המיצג המבחיל בהפגנת "הסיקריקין" בירושלים, של הילדים החרדים עם הטלאי הצהוב על דש בגדיהם מצולמים בידיים מורמות כתמונתו של הילד מגטו ורשה, אינו תופעה יוצאת דופן בנוף העכשווי. הצגת מדינת ישראל כנאצית היא בון-טון בקרב עוכרי ישראל באשר הם שם וכאן. החיבור של ישראל לנאציזם הוא הלהיט של קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל באירופה, שחברו לו שלושה גורמים: הימין הרדיקאלי הנאו נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלאם הרדיקאלי. חיבור זה הוא גם הלהיט של ברית עוכרי ישראל הרדיקאלים בתוכנו –החרדים הסיקרקיים הרדיקאלים, הימין התג-מחירי הרדיקאלי (אני מכיר מטורף כהניסט שמאז ההתנתקות - 365 יום בשנה שטלאי כתום על דש בגדו), והשמאל הבילעיני הרדיקאלי, שהצגת ישראל כנאצית היא חלק מהשתלבותו בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל.

מה ההבדל בין ההורים המתעללים שרתמו את ילדיהם למיצג בהפגנת העדה החרדית בירושלים, לאורי אבנרי, שבמאמרו ב"הארץ" ספרים "עולם המחר שלי" תיאר את ישראל כבת דמותה של גרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון?

כך מסיים אבנרי את מאמרו: "די בהלשנה של שכן או של מתחרה מסחרי, כדי שהאזרח ימצא את עצמו במרתף העינויים של הגסטאפו או הק-ג-ב. די בהשמעת הערה בלתי זהירה על המנהיג כדי שהמשמיע יתעורר בשלוש בבוקר מנקישות בדלת. וכאשר בריון לובש מדים תוקף אותו ברחוב, איש לא יעז לחוש לעזרתו. השוטר יסתכל לכיוון אחר. וזה יכול לקרות לכל אזרח. זה כבר קורה אצלנו בשטחים הכבושים. אבל השטחים הכבושים רחוקים מהעין ומהלב. האזרח המצוי אינו מעלה על דעתו שזה יכול לקרות אצלנו בבית. ובכל, זה יכול גם יכול. בכל סוף שבוע מלאים אצלנו מועדוני הלילה עד אפס מקום, כמו הקברט המוצג במחזמר. שותים, רוקדים, צועקים, מתקוטטים, נהנים. כמו שם. כדאי ללכת ל'קברט' כדי לזכור מה קרה שם – ואיך זה נגמר. אם אנחנו רוצים שעולם המחר יהיה 'שלנו', שדורות הבנים, הנכדים והנינים יוכלו 'להיות עם חופשי בארצנו' – מוטב לדאוג לכך היום".

לכאורה, תמרור אזהרה שחייב לטלטל את כולנו. זקן השבט, מי שכבר ראה הכל – מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה דרך כל תולדות מדינת ישראל, מזהיר אותנו, ושומה עלינו להקשיב ולהפנים. ואם הוא אומר דברים כה קשים, לבטח יש דברים בגו.

כאבנרולוג מדופלם, כמי שכתב שתי עבודות מחקר מקיפות מאוד על האיש, אני יודע שכך בדיוק ואף באופן הרבה יותר חריף, הוא מתאר את מדינת ישראל זה 63 שנים, מיום היווסדה, תחת כל ממשלותיה, כל ראשי הממשלה שלה. ב"העולם הזה" נכתבו האזהרות הללו מפני המשטר, ובמרכזן - ההשוואה החביבה על אבנרי לנאצים, במשך עשרות שנים, מידי שבוע בשבוע, באינסוף מאמרים. לדוגמה, כאשר מונה שמעון פרס לשר ההסברה (1974), יצא העיתון בעמוד שער ועליו תמונתו של פרס ולצדה כותרת ענק: "שר התעמולה", ברמז עבה לגבלס, שר התעמולה הנאצי. ואם מישהו לא הבין את הרמז, למאמרו השבועי, במדור "הנדון", תחת אותה כותרת, צירף תמונה גדולה של גבלס. כותרת המשנה של המאמר הייתה: "חזיר בהיכל. פיגול במשטר הדמוקרטי. מיניסטריון תעמולה". ובכתבה עצמה: "הסיסמה תהיה – לכוון, לתאם, להדריך. מילים יפות. בייחוד כשמתרגמים אותן חזרה לגרמנית. כי זוהי עובדה מעניינת – כל אוצר המילים של משרד ההסברה לקוח, איכשהו, משפת אשכנז". במאמר הוא תיאר בפרוטרוט את דרכי התעמולה של גבלס ועבר להסבר, מדוע דווקא איש רפ"י מונה לתפקיד זה. "מכל חלקי המערך, רפ"י היא הקרובה ביותר לתפיסה טוטליטרית. פולחן הביטחוניזם  ... כריזמה של מנהיג, לאומנות, תאוות סיפוח – כל זה מוביל בכיוון מסוים ... חיבור שני מוצבי מפתח אלה – משרד הביטחון [הכוונה לדיין א.ה.] ומשרד התעמולה – הוא מסוכן ביותר. הפלג המחזיק בהם, חולש על מצבור כוח מיוחד במינו, חדש מסוגו בארץ ... הגלייכשטאלטונג[1]  יבוצע בהדרגה, לאט לאט, בשקט בשקט. סוכני פרס יתרכזו בעיתונים. אנשיו יסתננו לעמדות המפתח ברשות השידור ... בלחץ תתפשט הסיסמה – 'כדאי להיות בסדר עם פרס'... השאלה היא מה יתפרק קודם – המשטר שמינה את שר התעמולה או הדמוקרטיה הישראלית"[2].

בספרו "צלב הקרס" שפרסם ב-1961, בעת משפט אייכמן, תיאר אבנרי את השלטון הנאצי, ו"הוכיח" עד כמה המשטר בישראל זהה לו. בספר, תיאר את תהליך השתלטות הנאצים על גרמניה ודרכי התעמולה שלהם. שנים אחדות קודם לכן, כתב סיפור עתידני, "אחריך בנימין", בו תיאר השתלטות של אנשי פלמ"ח על המדינה בתיאור הזהה אחד לאחד, עד לפרטי הפרטים של שיטת התעמולה, סיסמת הבחירות וכו', לתיאורו ב"צלב הקרס". ככל הנראה, ההשראה לאותו בנימין הייתה בני מהרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח. מעניין, שכאשר הוא עצמו רץ לכנסת, דרכי התעמולה של מפלגתו "העולם הזה כוח חדש" היו העתק זהה, ממש "העתק הדבק", לתיאורים בסיפור "אחריך בנימין" וב"צלב הקרס".

הפרק המסיים את הספר נקרא "זה יכול לקרות כאן". פרק המשנה האחרון, הוא "היטלר הישראלי". זה היה, כאמור, ב-1961. ראש הממשלה היה בן גוריון. הוא התכוון בעיקר למקורביו דיין ופרס. בשנות החמישים הוא כתב כך גם על יוסף אלמוגי, פנחס ספיר ואחרים. אחד המועמדים בעיניו להשתלטות על המדינה היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אהוד אבריאל. ב-1956 (כשאבריאל היה ח"כ צעיר, מקורב לב"ג) יצא "העולם הזה" בעמוד שער הזועק "מחנה הריכוז של אבריאל". הכתבה בנושא פורסמה תחת הכותרת "אהוד איבר –אלס", כדוגמת ההמנון הנאצי "דויטשלנד איבר-אלס" – "גרמניה מעל לכל".

היה זה 11 שנים בלבד לאחר השואה. 8 שנים לאחר הקמת המדינה. בנימין נתניהו היה אז ילד בן שבע. שום דבר לא השתנה בסגנונו של אבנרי. הוא מזהיר היום באותן מילים שהוא הזהיר אז. וכתמיד, הסכנה גדולה עכשיו יותר מתמיד. תמיד – עכשיו יותר מתמיד.

כאז כן היום, זאת מלאכת מחשבת תעמולתית, של יצירת היסטריה מלאכותית.

                                                                                                                            * "הארץ" ספרים