הבלוג של אורי הייטנר

לפני 30 שנה, בהיותי חבר גרעין לאורטל, בשל"ת מוקדם בבית השיטה, הוזמנתי לראשונה בחיי להופיע בפאנל בפני תלמידי תיכון, בנושא הנסיגה מסיני. חבריי לפאנל היו בגיל של הוריי ומעלה. בסיום המפגש, ניגשתי לכל אחד מהם ולחצתי את ידו.

מאז השתתפתי באינספור פאנלים, וכולם הסתיימו באותה דרך – לחיצת יד. מרבית הפאנלים היו בתקופת המאבק על הגולן, כלומר לא בדיון תיאורטי אידיאולוגי בלבד, אלא בסוגיה שהייתה בעבורי שאלה אקוטית של להיות או לחדול, פשוטו כמשמעו, במובן המיידי. ובתום כל פאנל, לחצתי את ידי המשתתפים, כמובן מאליו. מעולם לא קיבלתי החלטה ללחוץ את ידי יריביי. זה פשוט מובן מאליו. איך אפשר אחרת?

אחד הפאנלים בנושא הגולן היה בפני תלמידי תיכון בגבעתיים. אחד מחבריי לפאנל היה עצבני מאוד, ובכל פעם שדיברתי, הרגשתי שהוא עומד להתפוצץ (זה היה הדדי, אני מודה). היה זה דדי צוקר, אז ח"כ מטעם מרצ. בתום הפאנל, כדרכי, הושטתי לו את ידי. הוא הפנה אליי את עורפו בהפגנתיות וידי נותרה תלויה באוויר. מה זה?! לא הצלחתי להבין. נימוס בסיסי, מינימום של תרבות. נשגב מבינתי.

והנה, השבוע שוב השתתפתי בפאנל, ולראשונה לאחר – אולי מאות פאנלים, לא לחצתי את ידו של אחד המשתתפים. היה זה רב שיח בנושא "השיבה – זכות או מיתוס", שנערך במוזיאון הצילום בתל-חי. אחד המשתתפים היה מייסד עמותת "זוכרות" ומנהלה לאורך שנים, איתן ברונשטיין. בתום הערב, לחצתי את ידי המשתתפים האחרים. את ידו לא לחצתי. לא יכולתי. תחושת הסלידה והבוז שאני רוחש לו ולמה שהוא מייצג כל כך עמוקה, שפשוט לא רציתי ללחוץ את ידו. לחיצת היד מבטאת כבוד, גם ליריב אידיאולוגי ופוליטי. אין לי אפילו טיפת כבוד לאיש.

לפני חודשים אחדים פנתה אליי רונית יהל, מנהלת ספריית מעיין ברוך, והזמינה אותי להשתתף ברב שיח הנ"ל. ניסיתי לשכנע אותה לרדת מזה. חסרים נושאים לדון בהם?! חסרות מחלוקות המפלגות את החברה הישראלית בשלל נושאים, שצריך לדון דווקא בנושא הזה?! אנחנו צריכים להציב סימן שאלה על זכות הקיום של מדינת ישראל, בפאנל מלומד שבו הבעד והנגד הן שתי עמדות לגיטימיות?!

משכשלתי בניסיוני לשכנע את רונית, התחבטתי קשות האם להיענות להזמנתה. שמא בהשתתפותי אני נותן לגיטימציה ל"זוכרות". אבל רונית לחצה, וקשה לסרב לרונית, בלשון המעטה. והתלבטתי עם כמה אנשים שאני מעריך את שיקול דעתם, וכולם השיבו לי, שאם הפאנל מתקיים בלאו הכי, אסור לי להפקיר את הזירה. ובסופו של דבר החלטתי לא לברוח מן המערכה, השבתי בחיוב, אך ביקשתי לצרף לפאנל את יואל זילברמן, מייסד ארגון "השומר החדש", צעיר שהוא בעיניי דמות מופת וציוני מגשים בכל רמ"ח ושס"ה. לעתים דבריו של יואל היו קצת מטיפניים מידי בעיניי, אולם ידעתי שאת כל מה שהוא מטיף לאחרים הוא מגשים בעצמו בגדול, וזה מה שחשוב בעיניי. כנראה שידעתי איזו תחושת קבס תלווה אותי, והערכתי שעצם נוכחותו תאזן אותה.

דודו פלמה הנחה את הערב, אותו פתח ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני. האמת היא שפרופ' גולני די עיצבן אותי. הוא הקפיד להיות מהאו"ם, ולא סטה ימינה או שמאלה מעמדת האו"מניק. היה בכך משהו מרוחק וקצת מתנשא – המסר הזה של מי שמכיל את שני "הנראטיבים" ופה ושם קצת נוזף בנו, הנערים המשחקים לפניו.

אתה מקבל את זכות הקיום של מדינה יהודית? אתה מקבל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי? האם מקובל עליך שגם לעם היהודי, כמו לכל עם, זכות טבעית לריבונות בארצו? התעקשתי שברונשטיין ישיב על השאלות הללו בלי להתפתל. כן או לא? טוב, הוא לא השיב ממש במילה לא, אבל תשובתו הייתה חד משמעית – לא, באל"ף רבתי.

נכון, הוא אמר שבזכות ההגדרה העצמית של היהודים הוא מכיר, וכל היהודים יוכלו לגור בארץ ולקיים את תרבותם, ולהיפך - היום הם לא יכולים לחיות רק להילחם ואחרי שתמומש זכות השיבה הם סוף סוף יוכלו לחיות בלה בלה בלה. אבל מדינת לאום יהודית? למה מי מת?

ואיך הוא הגדיר זאת, בשפתו? איני מוכן לקבל את זכות הקיום של "מדינה ליהודים בלבד".

איך ממציאים נראטיב שקרי? חוזרים על שקר שוב ושוב, עד שיהפוך לאמת, כפי שלימד מורם ורבם של ממציאי הנראטיבים השקריים. והאדון ברונשטיין חזר לפחות עשר פעמים על השקר הנתעב של "מדינה ליהודים בלבד".

והרי הערבים היחידים במזרח התיכון הנהנים באמת ובתמים מדמוקרטיה, מזכויות אזרח, מזכויות האדם, מהזכות לבחור ולהיבחר, מהזכות להיאבק נגד מדינתם, מחופש העיתונות וחופש ההתארגנות, וחופש ההפגנה והשוויון בפני החוק – הם ערביי ישראל. מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינת כל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום, וערביי ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת החיים במדינה שהיא באמת ובתמים מדינתם. מה שלא מפריע לברונשטיין לחזור שוב ושוב, במצח נחושה, על שקר ה"מדינה ליהודים בלבד". ואת השקר הזה הוא מפיץ למעלה מעשור, הוא מספר אותו בסמינרים לבני נוער, הוא מפיץ אותם בתקשורת העולמית.

אני מקווה מאוד שהקהל, שרובו היה חניכי מכינת הגליל, הבין שרמת האמינות של טענת ה"מדינה ליהודים בלבד", שכמי שחיים במדינה הם יודעים שמדובר בשקר נתעב, היא רמת האמינות שלו בסיפורי ה"נכבה" שלו. שהרי סיפורו הוא על גוליית הישראלי שהתנפל על דוד הפלשתינאי ובמעשי זוועה – טבח, אונס ושוד, כבש, נישל וגירש. הוא נלחם נגד "הכיבוש של 48" ולמען החזרתם בפועל של מיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה.

שעה קלה לפני הערב, נזף בי דודו, המנחה, על שכתבתי בדף הפייסבוק שלי שאני הולך להילחם. "תרגיע", הוא הפציר בי בתגובה. אבל באמת הלכתי להילחם את מלחמתה של הציונות, את מלחמתה של האמת.

****

בדבריי, קראת את אחד משיריו האחרונים של נתן אלתרמן, בו ניבא את תופעת הפוסט ציונות. אלתרמן הזהיר אותנו מפני האויב היחיד שיכול להכריע אותנו – אבדן האמונה בצדקת הדרך:

אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאתו הצדק. // חוורו שמים מאימה / בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!

יש תפקיד לעמותת "זוכרות" ודומיה בחברה הישראלית. הם השטן משירו של אלתרמן.

                                                                                                                                 * "על הצפון"