הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע שעבר נפל דבר בתחום ההתיישבות הקהילתית בישראל, כאשר בית המשפט דחה תביעה של קיבוץ מעיין ברוך נגד תושבים מן ההרחבה, שסירבו לשלם את המסים המוניציפליים.

מדובר בקבוצה גדולה של 40 משפחות מן ההרחבה הקהילתית, שסירבו לשלם את המס והודיעו על פרישתם מן האגודה. המס המוניציפלי במעיין ברוך אינו גבוה במיוחד – 275 ₪ בחודש. אותם תושבים טענו שאין הם מוכנים לשלם את המס הזה, ודרשו להחליפו בקניית מוצרים ושירותים. מי שרוצה תרבות קהילתית, שישלם עליה. מי שיש לו ילדים בגיל המתאים ורוצה שייטלו חלק במערכת החינוך, שישלם. מי צריך מנהל קהילה בחצי משרה? אין צורך ביותר מרבע משרה.

הקיבוץ טען שהצעד מנוגד לתקנון שבשמו הם התקבלו ובניגוד לחוזה עליו הם חתמו. משהם עמדו במרים, הקיבוץ תבע אותם בבית המשפט השלום בנצרת. בית המשפט דחה את התביעה וקיבל את עמדת המשפחות. הוא טען שאי אפשר לחייב אנשים להצטרף לאגודה אם אינם רוצים בכך. גם אם הם הצטרפו, זכותם לעזוב כאשר הם חפצים בכך ואי אפשר למנוע זאת מהם. אמנם הדבר מנוגד לתקנון האגודה, לפיו מי שאינו חבר באגודה אינו יכול להחזיק בנכס, אך התקנון אינו מתיישב עם החקיקה בדבר זכויות הקניין ועם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והחוק גובר על התקנון. יתכן שהייתה הונאה מצד המשפחות, כפי שטען הקיבוץ, אך גם אם כך הדבר, אין בכך כדי להצדיק כפיית חברות באגודה. כמובן שמי שחבר באגודה, חייב לשלם את מסי האגודה, אך מי שאינו רוצה בחברות כזו – אי אפשר לכפות זאת עליו.  

למותר לתאר את משמעות הדברים בעבור הקיבוץ. המצב החברתי עקב העימות בין הקיבוץ וההרחבה קשה מאוד, והעובדה ששני הצדדים נצים בבית המשפט מחריפה זאת. וכעת, מדובר גם בבעיה כלכלית קשה לקיבוץ. על פי החוק, הקיבוץ רשאי לגבות מתושבים שאינם חברים באגודה, רק 30% מגובה הארנונה האזורית (במקרים חריגים יש אישור ל-40%) כמסי ועד מקומי, בעבור שירותים כמו תאורת גדר, אחזקת רבש"ץ וכו'; לכל היותר 100 ₪ בחודש. אין צורך להסביר את משמעות הדבר, ליכולת לקיים חיי קהילה.

אין זה פסק הדין הראשון ברוח זו. קדם לו פס"ד אמנון, שאפשר לחבר האגודה המוניציפלית באמנון לעזוב את האגודה, בלי לוותר על הנכס (הכוונה לנכס נדל"ני, לא לנחלה, לעת עתה).

כמובן שאין המדובר בבעיה של מעיין ברוך ומושב אמנון בלבד. בשבועות הקרובים פסק הדין יתפרסם בכלי התקשורת, השמועה תרוץ, עורכי דין יסתערו; ובמרבית ההרחבות תושבים רבים יעזבו את האגודות, יסרבו לשלם מסים. נדמה לי שאין צורך להכביר מילים במשמעות הדבר.

לשני פסקי הדין הללו, קדמה החלטת מנהל מקרקעי ישראל, שבעקבות גל עתירות לבג"ץ, אינה מאפשרת עוד ליישוב לקיים ו' קבלה יישובית, אלא רק ו' קבלה אזורית, ללא יכולת לפסול קליטה להרחבה על בסיס של אי התאמה חברתית, אלא רק על פי קריטריונים קבועים. וגם האפשרות הזאת, שעוגנה בחוק ועדות הקבלה – חוק שהתקבל לאחרונה כדי לנסות להציל משהו מהיכולת לקיים התיישבות קהילתית, מוטלת בספק, בשל עתירה לבג"ץ לפסול את החוק בטענה שאינו חוקתי, ולהערכתי הסיכויים שהעתירה תתקבל אינם מבוטלים. אם כך יהיה, לא יהיה עוד כל קריטריון לבחירת תושבי ההרחבה, זולת יכולתם הכלכלית לרכוש מגרש והעיקרון של כל הקודם זוכה.

****

רוח רעה נושבת בארץ – רוח אנטי קהילתית ואנטי התיישבותית. שיח הזכויות הליברלי - אינדיבידואליסטי נמתח באופן קיצוני מאוד, שיצר דה-לגיטימציה לכל דבר קולקטיבי, לכל דבר קהילתי. בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, מניפים את הדגל הזה. אין כמעט מצב שבו בית משפט בישראל יפסוק לטובת שיקול קהילתי וקבוצתי, מול טענת זכויות הפרט.

את המצב הזה מנצלים גורמים פוסט ציוניים ואנטי ציוניים, שעניינם הוא לקעקע את ההתיישבות היהודית הציונית, בעיקר בגליל ובנגב, ובשם שיח הזכויות והערכים הליברליים ומתוך הבנת רוח בתי המשפט, חותרים לשבור את ההתיישבות ואת יכולתה להתקיים.

נכון לעכשיו, החקיקה הזאת טרם נגעה באגודות השיתופיות, אם כי לא אופתע אם זה יהיה השלב הבא. אולם כבר כעת, לנוכח המציאות שתיארתי, ובעיקר בעקבות הפסיקה בעניין מעיין ברוך, אפשר לומר שרעיון ההרחבה הקהילתית ובכלל – הצמיחה מחוץ לאגודה השיתופית, פשט את הרגל.

אני מציין זאת בצער. אף שאיני חושב שהרעיון הזה מתאים לאורטל, אני חושב שהוא רעיון מצוין המתאים מאוד ליישובים אחרים; תרומתו להתיישבות הכפרית הציונית בישראל בעשור האחרון – אדירה. אך זאת המציאות.

אני סבור שעל המגזר הכפרי להתעורר ולצאת למאבק ציבורי על ערכי ההתיישבות, הקהילתיות והציונות; מאבק קיומי בעבורנו.

אולם כל עוד זה המצב, דומני שאופציית ההרחבה הקהילתית אינה קיימת עוד. הליכה עם הראש בקיר לאופציה זו, תוך התעלמות מהמציאות, עלולה להיות מסוכנת מאוד לעתידנו.

****

את חלקו הראשון של המאמר סיימתי בתיאור ההחלטה שקיבלנו באמצע העשור הקודם, לדחות את אופציית ההרחבה הקהילתית, ושאלתי – האם ההחלטה הזו נכונה גם היום?

לנוכח המציאות שתיארתי כאן, דומני שהעובדות מדברות בעד עצמן.

הצורך בצמיחה דמוגרפית הוא קיומי בעבורנו. אם לא בדרך ההרחבה הקהילתית – באיזו דרך? עם שאלה זו אנסה להתמודד בחלקו השלישי של המאמר.

****

לא אוכל לסיים מאמר בנושא הצמיחה הדמוגרפית, ללא ברכה חמה, מכל הלב, לשרון וקרן – החברים החדשים. קבלתכם לחברות היא תרומה אדירה לאורטל. אני משוכנע שתמשיכו לתרום ולפעול כפי שהייתם עד כה, וכולנו נמשיך להתברך מעשייתכם.

                                                                                                           * מידף - עלון קיבוץ אורטל