ששה שופטים דחו את העתירה נגד התיקון לחוק האזרחות. חמישה שופטים קיבלו את העתירה. הרוב קובע. העתירה נדחתה. דמוקרטיה.
בין הששה והחמישה, קול אחד חסר מאוד. קול אחד, שהוא באמת ובתמים קולה של הדמוקרטיה. חסר הקול שאמר: "אני נגד החוק. אני חושב שזה חוק רע. אילו הייתי ח"כ הייתי מצביע נגדו. אבל איני ח"כ אלא שופט. ואין זה מענייני ומסמכותי לדון בשאלה האם החוק טוב וצודק, אלא האם מדובר בחוק שיש להפעיל עליו את נשק יום הדין – פסילת חוק. ומאחר ואינו כזה, אני דוחה את העתירה".
הכרעת הדין של שופטי בית המשפט העליון, לא דמתה להכרעה על עתירה בבית משפט, אלא יותר לדיון בכנסת. 6 שופטים תומכים בחוק ו-5 מתנגדים לו. אין זה תפקידם. תפקידם להחליט האם החוק כה חמור, כה מסוכן, כה מאיים, עד שהוא בלתי חוקתי ויש לפסול אותו. התוצאה שבה חמישה שופטים הכריעו בעד פסילת חוק שרוב השופטים תומכים בו, ואחד השופטים אפילו רמז שאי חקיקתו הוא התאבדות לאומית, היא תוצאה בעייתית מאוד, שכמוה כאי אמון של שופטים בחבריהם. בנסיבות הללו, ניתן היה לצפות מהשופטים המתנגדים לחוק למידת הענווה, שתביא גם אותם לדחות את העתירה.
****
אחת התשובות המקובלות לביקורת נגד האקטיביזם השיפוטי, היא שבית המשפט העליון אינו באמת אקטיביסטי, עובדה – מספר החוקים שנפסלו קטן כל כך. אולם האקטיביזם אינו מתבטא רק במספר הפסילות, אלא בעצם הגישה על פיה "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט", כהגיגיו של הנשיא הקודם ברק, שבעטיה בית המשפט דן בסוגיות שאינן מעניינו.
דוגמה מוחשית לכך, היא העתירה הניצבת היום לפתחו של בג"ץ, נגד חוק משאל עם. זוהי עתירה קנטרנית, הטרדה משפטית, שמן הראוי שבית המשפט יפסול אותה על הסף. באיזו זכות לוקח על עצמו בית המשפט את התפקיד לדון בחוק, שאין בו פגיעה כלשהי בזכויות האזרח, ושנדון לעומק במשך עשר שנים והתקבל ברוב גדול בכנסת? אין לי כמעט ספק שהעתירה תדחה, ובכך תִנתן גושפנקא של בית המשפט לחוק. אולם החוק אינו זקוק לגושפנקא כזאת. זהו חוק פוליטי לחלוטין, והמוסד הפוליטי העליון, המוסד המחוקק, הוא הכנסת ואין כל מקום לבית המשפט להתערב בכך כהוא זה.
הוא הדין בעתירות נגד שחרור מחבלים בעסקת שליט. זוהי החלטה מדינית ביטחונית, ועל פי חוק בסמכותה של הממשלה להחליט בעניינים אלה. צר לי שהממשלה קיבלה בנושא החלטה שאני מתנגד לה, בעסקה הזאת ובקודמותיה, אולם זו סמכותה המלאה. הכנסת יכולה להפיל את הממשלה, אני – כמתנגד לעסקה, רשאי לכתוב נגדה, להחתים עצומה, להפגין, להפיל את השלטון בבחירות. אבל בית המשפט אינו צד בעניין. העובדה שבית המשפט דחה את העתירות, אינה מעידה על כך שאינו אקטיביסטי. האקטיביזם הוא בכך שבית המשפט לא דחה אותן על הסף, אלא קיים עליהן דיון. בכך הוא לקח לעצמו סמכות לפסול החלטה מדינית מובהקת. מי שַֹמוֹ?
בעתירה על חוק האזרחות המקרה שונה, כיוון שללא ספק החוק פוגע בזכויות הפרט של אזרחים. לכן, אין לדחותה על הסף וראוי לקיים עליה דיון. בדיון, יש להעמיד את הפגיעה בזכויות הפרט, מול האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של המדינה, מול המקובל במקרים דומים במדינות דמוקרטיות אחרות ולבחון – לא האם החוק נכון וצודק, אלא האם הפגיעה בפרט היא מידתית וסבירה. העובדה שכל השופטים שמתנגדים לחוק תמכו בפסילתו, וכל השופטים שהתנגדו לפסילתו תמכו בחוק – מעידה בעיקר על הקלות הבלתי נסבלת של פסילת חוקים.
בסיטואציה כזאת, רוב של קול אחד הוא רוב בעייתי ביותר, כיוון ששינוי קל בהרכב, היה עלול להביא לפסילת חוק של הריבון, שהתקבל ברוב גדול בכנסת ומבטא קונסנזוס רחב. דחיית החוק, הייתה מביאה למשבר חסר תקדים ביחסי הכנסת ובית המשפט. פסילת החוק, הייתה שבירת הכלים והרמת יד על הדמוקרטיה הישראלית. במציאות של אקטיביזם שיפוטי כה קיצוני, שבו שופטים מרשים לעצמם לפסול חוקים של הכנסת רק כיוון שהם מתנגדים להם – חובתה של הכנסת להתגונן, ולחוקק חוקים המגבילים את הסמכות לפסול חוקים. למשל – לקבוע שניתן לדון בפסילת חוק רק בהרכב הכולל את כל שופטי בית המשפט העליון, וניתן לפסול חוק רק ברוב של 2/3 מן השופטים.
****
דחיית העתירות נגד חוק האזרחות, חשפה את פרצופם הצבוע של המשימים עצמם כחומת המגן של בית המשפט העליון, כביכול. אנשים שבמשך שנים הציגו את בית המשפט כעומד מעל הביקורת והציגו כל ביקורת על בית המשפט כ"הסתה" – פעם אחת בית המשפט פסק בניגוד לדעתם, והם שחררו את חרצובות לשונם בהשתלחות קשה נגד בית המשפט. ביקורת על בית המשפט מותרת, אבל במקרה הזה נחצו הגבולות, וההשתלחות הייתה לביזיון בית המשפט, על גבול ההסתה.
השופטים הוצגו כמי שאימת הפוליטיקאים שיתקה אותם. מה זו, אם לא זילות בית המשפט? מה עומד מאחורי הטענה המרושעת הזאת? אלה שהתרגלו לחשוב שבית המשפט העליון עובד אצלם, אינם מכבדים פסיקה השונה מעמדתם. עמדתם היא האמת המוחלטת, והיא חייבת להתקבל. לא יתכן ששופטים יפסקו בניגוד לעמדתם, ואם הדבר קורה, הסיבה לכך היא פחדם מן הפוליטיקאים, או בלשונם הדמוקרטית "פחדם מן הרוח הרעה הנושבת מהכנסת".
מגני בית המשפט המקצועיים, לא היססו לדבר על "כתם שחור", על "יום שחור לבית המשפט", להאשים את בית המשפט בגזענות, באפרטהייד (כולל במאמר המערכת של עיתון "הארץ", המציג עצמו כמגן בית המשפט בפני "המתקפה" עליו) וקראתי אפילו את המילה חוקי נירנברג! לא רחוק היום שנראה את תמונתו של השופט אשר גרוניס במדי אס.אס. אם זו אינו הסתה – הסתה מהי?
אחד הגרועים במסיתים, גדעון לוי, במאמר הסתה שאיתמר בן גביר במֵרעו אינו מתקרב לאפס קצֵהַ, השתלח גם בנשיאה בייניש, על כך שלא שיבצה הרכב שיבטיח מראש שעמדתו של גדעון לוי תתקבל. אין להם גבולות, לאנשים האלה.
****
אחד הטרנדים לאחר דחיית העתירה, היה להשתלח בשופט גרוניס, ולהציג את הכרעתו כ"השתלטות הימין" על בית המשפט, באמצעות "חוק גרוניס" שבעטיו השופט יחליף את השופטת בייניש כנשיא בית המשפט העליון. הטוענים כך שוכחים לציין, שאלמלא חוק גרוניס, שגם בעיניי הוא חוק בלתי ראוי, השופטת מרים נאור הייתה מתמנית לנשיאה. והנה, גם השופטת נאור דחתה את העתירה, ובפסק הדין הוכיחה שבחוק זה ישראל נוהגת כמו כל הדמוקרטיות המתוקנות בעולם, שאינן מתירות כניסה המונית של נתיני אויב לתחומן.
****
אני מקווה מאוד, שדחיית העתירות על חוק האזרחות מצביעה על שינוי כיוון בבית המשפט וחזרתו לימיו הגדולים – ימי נשיאותם של שופטים כאגרנט, כהן, לנדוי ושמגר, בהם בית המשפט ידע לרסן את כוחו, לכבד את שתי הצלעות האחרות במשולש השלטוני – הרשות המחוקקת והמבצעת, והיטיבו לאזן בשֹוּם שכל ובשיקול דעת בין אינטרס הכלל וזכויות הפרט.
* BSH
בבלוג זה
בכל הבלוגים
