בית המשפט העליון ניצב תחת מתקפה קשה של דה-לגיטימציה והסתה שלוחת רסן ורוויית אלימות מילולית וביזיון בית המשפט, מאז דחה את העתירות לפסול את החוק שחוקקה הכנסת ברוב גדול – התיקון לחוק האזרחות. האנשים הסבורים שבית המשפט העליון עובד אצלם, אינם מכבדים החלטה הנוגדת את דעתם.
המתקפה נמשכה גם בגיליון "הארץ" של ה- 17.1.12. יצחק לאור הגדיר את הפסיקה כ"מוגלה", השווה את שופטי בית המשפט העליון לאוהדי הכדורגל הגזענים הצווחים "מוות לערבים" ובהשוואה יצאו השופטים רע יותר מהאוהדים, כי האוהדים הנ"ל "לא קרעו שום אם מילדיה". הכותב הסית את ערביי ישראל להביא את הנושא לקהילייה הבינלאומית.
הגדיל לעשות שלומי סגל, שבמאמרו, לא רק כינה את שופטי בית המשפט העליון "גזענים" ו"לאומנים", אלא את טיעוניהם "לא אינטיליגנטיים", בעלי "איכות ירודה", "מביכים", "אם היו מגישים אותם כעבודת סמינר בשנה א' בקורס במשפטים או בפילוסופיה, הם היו מקבלים עליה ציון נכשל" ועוד כהנה וכהנה דברי בלע מתלהמים.
אולם במאמרו, הוציא סגל את המרצע האנטי ציוני מן השק, והבהיר מה באמת מטריד את מתנגדי התיקון, המאשימים אותו ב"גזענות" ו"לאומנות". כותב סגל: "כבוד השופט רובינשטיין אולי שכח, שלמדינת ישראל היגרו במשך קיומה מיליוני אזרחים של מדינות אויב: יהודים מברית המועצות, עיראק ומרוקו. ניתן גם להניח שאם בתו של השופט רובינשטיין הייתה מבקשת להתאחד עם בחיר לבה, נאמר יהודי משארית הפליטה, שבעוונותיו הוא אזרח איראני או סורי, קביעתו של השופט הייתה אחרת. כלומר, לא היות האדם אזרח של מדינת אויב הוא המבחן אצל רובינשטיין, אלא השתייכותו הגזעית או האתנית". בפסקה זאת יוצא סגל נגד החוק הבסיסי של מדינת ישראל, תשתית מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי – חוק השבות. חוק השבות מבטא הלכה למעשה את התפיסה הציונית על פיה כל יהודי בעולם הוא אזרח ישראל בפוטנציה, ובעלותו אליה הוא מממש אותה ומקבל אותה באופן אוטומטי. חוק השבות הוא לצנינים בעיני סגל, לאור, גדעון לוי וכל המסיתים נגד בית המשפט העליון ושופטיו. לא לתיקון לחוק האזרחות מתכוון סגל, כאשר הוא תוקף את "מדיניות ההגירה הגזענית של מדינת ישראל", אלא לחוק השבות.
ההתנגדות לחוק השבות היא התנגדות למדינה יהודית. מי ששולל את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית בארצו, הוא גזען ואנטישמי. הפוסל – במומו פוסל.
* "הארץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
