הבלוג של אורי הייטנר

בימים אלה יצא לאור הכרך השלישי של כל שירי חיים גורי. לפני 13 שנים, בהיותו בן 76, הוציא חתן פרס ישראל לשירה חיים גורי את כל שיריו בשני כרכים, מעין סיכום מפעל חייו הספרותי. אולם דווקא העשור התשיעי לחייו היה פורה במיוחד, הוא הוציא בהם שני ספרים חדשים – "אני מלחמת אזרחים" ו"עיבל", שלטעמי הוא פסגת שירתו ואחת מפסגות השירה העברית לדורותיה. שני ספרים אלה קובצו בכרך השלישי, ולצדם שירים נוספים מן העיזבון ולראשונה הוא פרסם גם את פזמוניו, שעד כה סרב לראות בהם שירה של ממש, אף שמדובר בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית; שירים כמו "באב אל-ואד", "הרעות" ו"פנס בודד".

חיים גורי, בכיר משוררי ישראל החיים עמנו, זכה בכל פרס אפשרי ובכל עיטור כבוד אפשרי, והוא זוכה להערכה רבה מצד אוהבי השירה העברית. לצד שירתו, הוא יצר גם פרוזה, הגות, עיתונות – פסגת יצירתו העיתונאית הייתה סיקור משפט אייכמן ברשימות אותן קיבץ בספר "אל מול תא הזכוכית", קולנוע – הטרילוגיה "המכה ה-81" "הים האחרון" ו"פני המרד". ולצד יצירתו, כל חייו פעל למען הקמת המדינה וקיומה – כלוחם, מפקד וקצין בפלמ"ח ובצה"ל, כשליח ההעפלה וחינוך עברי במחנות העקורים באירופה לאחר השואה. לאורך כל השנים היה מעורה, מעורב ופעיל בחיים הציבוריים בישראל, ועד היום הוא מבטא קול צלול המשלב אמונה יוקדת בצדקת הציונות לצד הומאניזם ויציאה חוצץ נגד מעשים בלתי הומאניים הנעשים בשם הביטחון.

לכבוד צאת ספרו, אציג ברשימה זו פרשה בחייו הציבוריים של גורי, הקשורה אלינו, למאבק על הגולן.

בסתיו 1994, לפני למעלה מ-17 שנים, השתתפתי יחד עם 11 חברים נוספים, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, שנועדה לעורר את דעת הקהל בישראל ולהזעיק אותו למאבק נגד נסיגה מהגולן. במשך שלושה שבועות, לא ירדנו מן הכותרות. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגולן, לגמלא, כדי להזדהות עמנו. התקשורת הישראלית סיקרה את שביתתנו מידי יום ביומו, וכך גם התקשורת העולמית. פוליטיקאים, אישי ציבור וסיעות בכנסת עלו לגמלא להיפגש עמנו – אם לצורך הבעת תמיכה או לצורך דיאלוג של מחלוקת.

מבין ביקורי ההזדהות, אחת מהן הייתה מרגשת ומשמעותית, מבחינה מוראלית, מוסרית ופוליטית, באופן מיוחד. היה זה ביקור "הפלמ"חניקים" או "הזקנים". קבוצה של ארבעה מהמפקדים הבכירים של הפלמ"ח שזמן קצר קודם לכן התארגנה למאבק למען הגולן, וכחלק מפעולתה עלתה לביקור הזדהות בגמלא.

הארבעה היו האלוף (מיל') יצחק "חקה" חופי – לשעבר אלוף פיקוד הצפון שהדף את הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, סגן הרמטכ"ל, מ"מ מקום הרמטכ"ל לאחר התפטרותו של דדו, וראש המוסד בתקופת מבצע אנטבה. האלוף (מיל') צבי זמיר – מפקד השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, אלוף פיקוד הדרום וראש המוסד שהוביל את מבצע חיסול ראשי ארגון "ספטמבר השחור" אחרי הטבח במינכן ובתקופת מלחמת יום הכיפורים. האלוף (מיל') עמוס חורב – ממעצבי התעשיות הביטחוניות, חתן פרס ביטחון ישראל, המדען הראשי של מערכת הביטחון ונשיא הטכניון לאורך שנים רבות. בראש הקבוצה עמד חיים גורי. הוא יזם וארגן את הקבוצה והיה דוברה המרכזי.

הייתה זאת חבורה בעלת משקל ציבורי כבד. אנשי ביטחון ועשיה בעלי רקורד מוכח, אנשים שפעלו בחיים הציבוריים אך לא היו חלק מן המערכת הפוליטית והיו מקובלים כנקיי כפיים וברי לבב. כבר אז היו הארבעה אנשים מבוגרים בסביבות גיל שבעים. הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ומפלגת העבודה ובעיקר עם ראש הממשלה יצחק רבין, עמו צעדו יחדיו מאז ימי הפלמ"ח ולאורך כל השנים שחלפו. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, הייתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו ובעבורנו – זריקת עידוד.

יצחק רבין הנהיג את הזרם המרכזי, הנִצי במפלגת העבודה, וערב הבחירות בהן נבחר לראשות הממשלה, עלה פעמַיִם לגולן והצהיר הצהרות חד משמעיות בעד הגולן ונגד הנסיגה. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, חל מהפך חד בדרכו והוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן. אנו, חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שהיינו מזוהים עם מפלגת העבודה בכלל ועם מחנה רבין בפרט, קיבלנו קשה מאוד את המהפך הזה; הייתה זו מהלומה קשה בעבורנו.

ומה שכאב לנו עוד יותר, היה להיווכח איך ברגע שהמנהיג משנה את עמדתו בקיצוניות פתאומית כזו, חלק ניכר מן הציבור שתמך בו, ביצע יחד עמו את סיבוב הפרסה. מותר לאדם, גם למנהיג, גם לראש הממשלה לשנות את דעתו. אבל האם שינוי עמדה זה מחייב את מי שתמך אתמול בדעתו הקודמת, להתייצב מאחוריו ללא הרהור וללא פקפוק גם כשהוא משנה את דרכו? הייתה זו תופעה מאכזבת, שראינו בה התקרנפות ועדריות, כולל מצד רבים מן הקרובים לנו ביותר, הנהגת תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות של הגליל והעמק. לעתים הם ביטאו באוזנינו תמיכה במאבקנו והסתייגות ממהלכי הממשלה, אך הם סרבו לומר זאת בפומבי. 17 ח"כים ממפלגת העבודה התייצבו לצדנו ביוזמה לשריון חוק הגולן, כל עוד היא הייתה סודית. ברגע שהיא הודלפה (כנראה בידי אחד הח"כים) 14 מתוכם ברחו. האכזבה, התסכול, הזעם ואני מודה – גם העלבון, היו קשים ומרים בעבורנו.

ובתוך הסיטואציה הזאת, התייצבותם של "הפלמ"חניקים" הייתה משב רוח מרענן. רבין זעם עליהם ותחילה סירב להיפגש עמם. כשנפגשו, הייתה זו פגישה קשה מאוד. פעמים רבות שמעתי מחיים גורי, על פגישתו האחרונה עם רבין. הוא סיפר איך רבין צעק: "מה אתם רוצים ממני? אחרי שבגין נסוג מכל סיני, ידיי כבולות!"

דברים אלה הותירו חותם עמוק בלבו של חיים גורי, ולא בכדי הוא שב ומצטט אותם עד היום. דומני, שהוא מנסה למצוא תשובה לשאלה: מה קרה לחברו רבין? למה ואיך הוא שינה את דעתו? נוח לו להתלות בדברים אלה של רבין. אני לא מקבל את הגישה הזאת. אין ספק שהתקדים של בגין יצר קושי אמתי, אך מנהיג אינו חייב לפסוע בנתיב שעיצב קודמו; מצופה ממנו לעצב דרך חדשה. אם רבין סבור שבגין טעה, היה עליו לשנות את הדרך ולא להנציח את הטעות. רבין עצמו הצביע בעד הנסיגה מסיני ומצד שני – לאחר הנסיגה המשיך להתנגד לנסיגה מהגולן.

גורי וחבריו, שנהנו ממעמד ציבורי של "זקני השבט" וחברי "בית הלורדים" הווירטואלי של החברה הישראלית, התייצבו לצדנו ללא כחל ושרק. הם היו בין מקימי תנועת "הדרך השלישית" וחיים גורי אף העניק לה את שמה. עם זאת, הם התנגדו להפיכתה למפלגה פוליטית וכשעמדתם נדחתה, פרשו מן התנועה.

ארבעת הפלמ"חניקים, שכולם עדיין אתנו ועדיין צלולים ופעילים גם בשלהי העשור התשיעי לחייהם, ובראשם המשורר חיים גורי, ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו וראויים הם להיחקק בלבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמתיים.

                                                                                                                                  * "שישי בגולן"