אני פמיניסט בלב ובנפש, משחר נעוריי. רבות כתבתי, במהלך השנים, בעד קידום נשים, בעד העצמת מעמד האישה, נגד אפליית נשים, נגד הדרת נשים. הערך עליו מבוססת תפיסתי הפמיניסטית הוא שוויון המינים, המבוסס על הרעיון הנשגב של שוויון ערך האדם.
שוויון המינים – אין משמעותו שאין הבדלים בין המינים, אלא שחרף השוני הם שווים בערכם, ולכן אין כל מקום לשלטון של מגדר אחד על משנהו ולאפליית מגדר על פני משנהו. אחד הביטויים לערך זה הוא שוויון ההזדמנויות. יתכן שגברים מתאימים יותר מנשים לתפקיד טייסי קרב ושתמיד יהיו יותר טייסים גברים. אולם גם אם כך הדבר, אין בכך ולא כלום להערכת התאמתה של אישה ספציפית לתפקיד טייסת קרב או לכל תפקיד אחר. יש לאפשר לבת הרוצה להתנדב לקורס טיס הזדמנות שווה כמו לבן ואם היא מתאימה היא תהיה טייסת, לא בזכות היותה אישה ולא למרות היותה אישה; פשוט – כיוון שהיא מתאימה.
גם את "חזקת הגיל הרך" אני שופט על פי ערך שוויון המינים. על פי החוק הקיים היום, כאשר זוג מתגרש, הילדים עד גיל שש, יהיו אוטומטית בחזקת האם. זהו חוק מפלה ובלתי שוויוני; הוא מפלה הן את האב והן את האם.
האקסיומה העומדת מאחורי החוק הזה, היא ש"בן הולך עם אמא"; במשפחה הפטריאכלית תפקיד הגבר הוא לפרנס ותפקיד האישה - לטפל בילדים. הגבר הוא ראש המשפחה והאישה היא "המלכה של הבית". הגבר הוא הדמות הייצוגית והערכאה העליונה בהכרעות הגדולות, והאישה היא המנהלת בפועל של משק הבית והיא המחליטה בנושאי היום יום השוטפים. לגבר אין כישורים לטפל בילד קטן; הטיפול בילד קטן הוא תפקידה המסורתי של האישה. ולכן, אם בני הזוג מתגרשים, מובן מאליו שהילדים, לא כל שכן הילדים הקטנים, יהיו בחזקת האם.
כיוון שאני כופר באקסיומה הזאת, אני שולל את המסקנה הנובעת ממנה. אני מאמין שהאחריות על גידול הילדים וחינוכם משותפת לשני ההורים, הן כאשר המשפחה חיה בשותפות והן אם החבילה מתפרקת. ולכן, אין כל מקום להעדפה של האישה על הגבר באחריות על הילד ובאחזקתו. מן הראוי שבני הזוג ינסו להגיע להסכמה על חלוקת האחריות ביניהם, אולם במידה ואין הם מגיעים להסכמה והסוגיה מגיעה למגרש המשפטי, השיקול היחיד שצריך לקבוע הוא טובת הילד.
מי שמאמין בערך של שוויון המינים, לא יוכל לקבל כמובן מאליו את הטענה שטובת הילד היא תמיד להיות בחזקת אמו. יתכן שזאת המציאות ברוב המקרים, אולם גם אם כך הדבר, אין להסיק מכך שזה המצב במשפחה הספציפית שאודותיה על בית המשפט להכריע. אולי דווקא במקרה הספציפי הזה, האבא מתאים יותר מן האמא לגדל את הילד? מדוע לשלול מן האבא את הזכות השווה להוכיח שטובת הילד היא להיות בחזקתו? מדוע לשלול מן הילד את הזכות להיות בחזקת אביו כשזאת טובתו, רק בשל דעה קדומה המבוססת על מסורת המשפחה הפטריאכלית?
החלטת השר נאמן לאמץ את המלצת ו' שניט ולבטל את החוק המפלה, מבטאת גישה מתקדמת ונאורה של שוויון המינים. מן הראוי שכל פמיניסט ופמיניסטית יקבלו אותה בברכה. התנגדות ארגוני הנשים להחלטה והודעתן על מאבק נגד השינוי, מעוררת סימני שאלה כבדים אודות מחויבותן האמתית לערך שוויון המינים.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
