הבלוג של אורי הייטנר

לאורך כל המשבר של ערוץ עשר העומד להסגר, קבעתי בפסקנות ובבטחה רבה, מעל במות שונות, שאין שום מצב שהערוץ אכן ייסגר. אפילו הצעתי לחרוג ממנהגי ולהיות "מתערבניק" באופן חד פעמי. לרגע לא עלתה על דעתי האפשרות שאוכל את הכובע.

איך ידעתי? הרי לא נביא אנוכי ולא בן נביא ואפילו לא בולס שקמים. אין לי מקורות ולא קשרים. מידע מסווג אינו זורם אלי, ואיש לא מדליף לי. איני שייך אפילו למקורות המקורבים לחדשות של שמונה. אז, באמת, איך ידעתי? מנין הביטחון? פשוט מאוד. שכל ישר. לא שלי יש שכל ישר ולאחרים אין. ודאי שיש להם, ואילו הפעילו אותו היו מגיעים בדיוק לאותה מסקנה, שאני הגעתי אליה. ההבדל הוא שבחרתי לא להיות חלק מן העדר, ולכן איני קופץ אוטומטית לקול דנדון פעמוני האזהרה על "המתקפה נגד הדמוקרטיה" כביכול. אני יודע שמדובר ביצירת היסטריה מלאכותית, הפורטת היטב על קורבניות שבטית, ושאין בין סיפורי האימה הללו ובין המציאות ולא כלום.

מי האמין לסיפור המוזר על הממשלה שעומדת לסגור את ערוץ עשר כדי לסתום פיות ולהתנקם בחברת החדשות שלו? מי שמאמין שביקורת על האקטיביזם השיפוטי הוא הסתה נגד בית המשפט וניסיון להחליש אותו; מי שמאמין שהצעת חוק המאפשרת לשופטים תקרת קנס גבוהה יותר להענשת מורשעים בלשון הרע, היא "חוק ההשתקה" שנועדה לסתום פיות של יריבים פוליטיים ולהפחיד אותם; מי שמאמין שחוק המאפשר לקהילות כפריות קטנות בפריפריה הרחוקה לבחור את חבריהן הוא חוק גזעני לאומני פשיסטי; מי שמאמין לכל ההבלים הללו, ואלו בסך הכל שלוש דוגמיות מתוך רבות, יאמין גם לסיפור המוזר על סגירת ערוץ עשר. כל מי שהיה בוחר לא להיסחף בזרם העכור של ההסתה וזריעת הפאניקה, ולא להיות חלק מן העדר ומהמקהלה בת הקול האחיד ולהעדיף להפעיל את שכלו הישר, היה מגיע בדיוק לאותה מסקנה שאני הגעתי אליה – שמדובר בסך הכל בספין.

לפני ימים אחדים הוצף הפייסבוק במידע של איזה ארגון תקשורת "אלטרנטיבי" – כלומר מאלה הממציאים אלטרנטיבה לאמת, אודות שלושה סטודנטים ערבים שנעצרו ונשלחו למעצר בית כיוון שלא באו להרצאה של הנשיא פרס. ה"מידע" הזה הופץ בשיתופים רבים וטוּקבָּק בעשרות תגובות מתלהמות וציניות על הדיקטטורה הישראלית החשוכה. אני הגבתי מיד – זה שקר! לא בדקתי. אין צורך לבדוק. אני חי במדינה, אני מכיר את האקדמיה ואף עובד בה. ידעתי שאין חיה כזאת. בהמשך היום קראתי גרסאות שונות לרשומון הזה, אך אפילו הבעייתית ביותר, אינה מתקרבת כלל לידיעת הכזב הזאת. איך ידעתי? נו באמת...

הוא הדין בפרשת ערוץ עשר. מלכתחילה היה לי ברור שהערוץ לא יסגר, כיוון שכל הצדדים רצו שהוא ימשיך לשדר. כל הצדדים תומכים בריבוי ערוצים ומבינים את חשיבותו של הערוץ. אף צד לא רצה לזרוק לרחוב אלפי עובדים. ומכל הסיבות הללו, ברור היה שימצא פתרון שיאפשר את המשך פעולתו של הערוץ. לא ידעתי איזה פתרון, אבל ברור היה לי, שיהיה פתרון.

היה כאן מו"מ בין הערוץ לבין הממשלה וועדת הכלכלה של הכנסת, ובמו"מ כמו במו"מ – הצדדים הולכים על הסף, מאיימים, מפיצים ספינים, מטפסים על עצים, מנסים לדחוק את היריב. "לא טוב? לא כסף!" כמו כל בסטיונר. במקרה הזה, לערוץ עשר היה ספין נפלא – הרוח הרעה של "המתקפה על הדמוקרטיה". הוא שיחק בצעצוע הזה בהנאה רבה ואף בהצלחה רבה, בשל התמימים והשוטים שרקדו לצלילי הֶחליל הזה.

ותוך כדי מו"מ הופץ ספין נוסף – הממשלה מבטיחה לערוץ שתדחה את החוב אם יפטרו את רביב דרוקר. ומיד, העדר הומה. הרי ברור שזאת אמת; עובדה, היה כתוב בעיתון. והרי כל מי שרק לרגע היה חושב באופן עצמוני, היה מבין שמדובר בספין. לכל היותר, במהלך המו"מ זרק אחד הפקידים בדיחה סרת טעם – אתם יודעים מה, תפטרו את רביב דרוקר וגו'. ואחד הנציגים של הערוץ קפץ על המציאה כמוצא שלל רב, ורץ לספר את הבדיחה לחבר'ה, מחוץ לקונטקסט שלה, כחלק מהפעלת הלחץ.

האמת היא, שהסוגיה שעמדה על הפרק כלל וכלל לא הייתה סוגית חופש הביטוי ולא סוגיית ריבוי הערוצים, אלא סוגיה אחרת – סוגיית הטייקונים, שלעולם לא יתחלקו עם הציבור ברווחיהם, אך תדיר ידרשו ממשלם המסים "תספורת" להפסדיהם ולחובותיהם. ובמקום שהתקשורת והציבור יצדדו בצד המגן על האינטרס שלהם ויצאו נגד הצד הנצלן, הם קנו את הספין הדלוח על "סתימת הפיות" ועל המשטר הפשיסטי המתנקש בחופש הביטוי ובדמוקרטיה ומנסה לסגור את ערוץ עשר.

חבר'ה, תרגיעו.

                                                                                                                             * "חדשות בן עזר"