הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לניבה לניר – "געגועים לאלתרמן", "הארץ" 25.1.12

נתן אלתרמן, גדול משוררי ישראל, היה נביא. היטיבה ניבה לניר להצביע על האבסורד שבהצגתו כ"משורר חצר" בשל הערצתו את בן גוריון. אכן, כמו נביאי התנ"ך היה אלתרמן קול המוסר והצדק, שבאופן קבוע, מידי שבוע בשבועו, השמיע את קולו; אם כדי לבטא את קולה הקולקטיבי של האומה ואם כדי להיות קול המצפון, המייסר את החברה הישראלית על חולייה. בין השאר נאבק אלתרמן למען טוהר הנשק של חיילי צה"ל ולמען יחס הוגן למיעוט הערבי. השיר "לעניין של מה בכך" שכתב אחרי הטבח בכפר קאסם, מתוכו ציטטה ניבה לניר, הוא דוגמה לכך.

אולם הצגת הדברים במאמרה של לניר לוקה בחסר ואינו מטיב לתאר את דמותו של אלתרמן כנביא, בהתעלם מהקונטקסט שבו נכתבו הדברים, והוא האמונה היוקדת של אלתרמן; אמונה חסרת פשרות, שאינה ניתנת לערעור, בצדקת הציונות. בניגוד לחלק ממבקרי החברה הישראלים  היום, השותפים לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, הביקורת שלו הייתה פצעי אוהב; דווקא אמונתו הגדולה בצדקת הציונות, הביאה אותו לצאת חוצץ נגד עוולות שנעשו בשמה.

"מה נתן היה אומר?" זו הייתה כמעט קלישאה בקרב חוג ידידיו ומקורביו. מה, באמת, נתן היה אומר אילו חי היום? מן הסתם, היה זועק מרה נגד עוולות, נגד אי צדק, נגד חוליי החברה הישראלית. אך לבטח הוא היה נאבק בכל כוחו נגד הפוסט ציונות, המנסה לקעקע את האמונה בצדקת דרכנו.

אלתרמן, שנפטר לפני 42 שנה, טרם נתקל בתופעה הזאת, אולם בעיני רוחו, הוא ניבא אותה, ובאחד משיריו האחרונים, שניתן לראות בו מעין צוואה רוחנית, הוא תיאר אותה כאיום הגדול ביותר על מדינת ישראל; כאיום היחיד על עצם קיומה.

אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאתו הצדק. // חוורו שמים מאימה / בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!

תלמידיו של אלתרמן, ממשיכי דרכו ומוקירי זכרו רואים בשיר זה ציווי, להילחם מלחמת חורמה בתופעה ההרסנית של הפוסט ציונות ובניסיון לקעקע את אמונתנו בצדקת הציונות.

                                                                                                                                         * "הארץ"