הבלוג של אורי הייטנר

בחמש עשרה השנים האחרונות, השתתפתי במספר רב של מפגשי הידברות בין חילונים ודתיים. השתתפתי בהם ברצון, למרות שיחסי אליהם אמביוולנטי. ראשית, אני כופר בחלוקה הדיכוטומית השטחית לחילונים ודתיים ובאופן אישי מסרב למקם עצמי ולתייג עצמי על פי החלוקה הזאת. שנית, אני שולל את ההתמקדות במציאת הסדרים המתבססים על סובלנות וגישת "חיה ותן לחיות". אני סבור שההסדרים הללו חשובים, אולם הם רק נדבך אחד ולא החשוב ביותר. חשוב יותר לדון יחד במהות זהותנו היהודית, בחיבור של כולנו לשורשים היהודיים, במחויבות של כולנו ליצירה יהודית ישראלית מתחדשת ולהכרה בלגיטימיות של דרכים שונות לביטוי וקיום היהדות. במפגשים הללו, זה הקול שאני מביא.

אולם, כאמור, ברור לי שיש מקום חשוב גם לדיון ההסדרי – איך חיים יחד? על אף הקושי שלי לקבל את החלוקה בין חילונים ודתיים. ברור שכמו בזוגיות, במשפחה, בקהילה, במקום עבודה, בכל מערכת חיים משותפת – אי אפשר לחיות יחד ללא נכונות לוויתורים ולפשרות. ובכל מערכת כזאת, חייב כל צד לדעת מה הקווים האדומים של משנהו; המחייבים אותו לוותר.

בדיונים אלה אני נוהג להציג שתי דוגמאות לסוגיות המחייבות ויתור של צד אחד – כשרות ושירת נשים. אדם יכול לאכול בבית שלו ובחייו הפרטיים אוכל לא כשר. אם הוא רוצה לאכול בצוותא, על שולחן אחד, עם שומרי כשרות, עליו להבין שהארוחה הזאת חייבת להיות כשרה, אחרת לא תוכל להתקיים. לכן, במוסדות מדינה, מוסדות ציבוריים, בצה"ל וכו', האוכל כשר והוא חייב להיות כשר. באותה מידה, אדם יכול להימנע מהאזנה לשירת נשים בביתו ובחייו הפרטיים, אבל הוא חייב להבין שבמערכת החיים הציבורית אי אפשר לקבל את הגישה הקיצונית השוללת האזנה לשירת נשים ואף מערכת ציבורית אינה יכולה להדיר מתוכה 50% מחבריה, מכל סיבה שהיא. ולכן, על הדתיים לדעת ששותפות במערכות הציבורית מחייבת אותם לוותר בסוגיה הזאת, כיוון ש"הצד השני" לא יוכל לוותר. בדיוק כמו במקרה הכשרות.

כאמור, החלוקה הדיכוטומית בין חילונים ודתיים, כאילו יש שתי קבוצות בעלות איפיון אחיד, אינה משקפת את המציאות, וכך גם בשתי הדוגמאות שנתתי. רבים מן המוגדרים "חילונים" שומרים על כשרות. אחרים, לא מעטים, אינם מקפידים על מטבח כשר על כל כלליו, אך לא יוכלו טרף. רבים מאוד מן המוגדרים "דתיים" מאזינים לשירת נשים ואינם רואים כל בעיה בכך, לא בעיה דתית ולא בעיה אחרת. לפני שנים אחדות, בעת שירותי כמנהל המתנ"ס, אירחתי את אתי אנקרי למופע בשלוחת בני יהודה. אולם הספורט היה מלא מפה לפה. חלק גדול מאוד מן הקהל, היה דתי. ישבתי בשורה האחרונה, וראיתי לנגד עיניי שלל כיפות, בכל הגדלים.

צה"ל הוא המוסד המשותף הבסיסי של כל מגזרי החברה הישראלית היהודית, ויש למצוא את הכללים שיאפשרו לקיים בו את היחד. בדיוק כפי שלא יעלה על הדעת שהאוכל בצה"ל לא יהיה כשר, כך ברור שחיי התרבות בצה"ל אינם יכולים להדיר מתוכם את הנשים. ואם, משום מה, בעבור מישהו משמעות הדבר היא ויתור – עליו לוותר, למען שלמות צה"ל ולמען אחדות עם ישראל.

כך היה לכל אורך שנות המדינה. בכל המלחמות, לכל החזיתות, הגיעו זמרות וזמרים ושרו בפני החיילים, להעלאת המוראל. הם סיכנו את חייהם וראו בכך את תרומתם למאמץ המלחמתי. זמרות וזמרים הופיעו בבתי החולים, בפני פצועי צה"ל. זה היה מובן מאליו, וכל החיילים, דתיים, מסורתיים, חילונים וסרבני ההגדרות הללו (כמוני), השתתפו, שרו, מחאו כפיים. מעולם לא הייתה כל בעיה של שירת נשים בצה"ל. כשאני הייתי חייל, תמיד הופיעו בפנינו זמרות, ולא זכור לי שחייל דתי כלשהו ראה בכך בעיה. רק לאחרונה, לאחר פטירתה של יפה ירקוני, קראתי כתבה מרגשת על הופעה של יפה ירקוני במהלך מלחמת יום הכיפורים בפני חיילי צה"ל ממערב לתעלת סואץ, שבסופה תקף מיג 21 מצרי את החיילים, והופל באש שנורתה לעברו. האם לא היו ביניהם לוחמים דתיים? האם הם לא היו חלק מהחוויה?

מה קרה לנו? איך הגענו לקיצוניות הזאת, שפתאום קיימת בעיה עם שירת נשים? איך הגענו למצב של סירוב פקודה (!) סביב עניין כזה? איך הגענו לטירוף שבו רב (לבנון) אומר שמוטב לעמוד מול כיתת יורים ולא לשמוע אישה שרה, ורב אחר (מלמד) מסית את תלמידיו לערוק ממלחמת הקיום של עם ישראל ולא להתגייס לצה"ל בגלל שירת נשים? מדובר בליקוי מאורות של ממש, בסחף של הקצנה עד כדי טירוף מערכות. חייבים לעצור זאת.

את הבעיה הצה"לית ניתן לפתור. אילו חייל היה מבקש ממני לשמור בבונקר או לשטוף כלים במטבח ולהשתחרר מאירוע שמופיעה בו זמרת, הייתי מאפשר זאת. צה"ל, בפורום שכלל את הרב הצבאי הראשי, מצא פתרון פרגמטי לבעיה – חייל שאינו רוצה לשמוע שירת נשים יוכל להשתחרר מאירועי תרבות והווי, אך לא יוכל להשתחרר מטקסים רשמיים, דוגמת טקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל (למעט חיילי הנח"ל החרדי ושח"ר). דומני שזהו פתרון מספק. יתכן שניתן למצוא פתרון אחר.

אך אותי פחות מעניין הפתרון הפרגמטי בצה"ל. אותי מעניינת יותר דמותה של היהדות. בעיניי, התבטאויות כמו של הרבנים לבנון ומלמד הן חילול השם.

אני יודע, יש הלכה האוסרת האזנה לשירת נשים. יש הלכות שהרחיקו לכת בהצבת סייג על סייג על סייג, עד שאיבדו קשר עם מהותן וכוונתן המקורית. ההגדרה, שעוד אתייחס אליה, "קול באישה ערווה", אינה חייבת להיתרגם לקיצוניות של אי שמיעת שירת נשים. בפירוש ניתן לראות בה, במקורה, איסור על שמיעת קול אישה בעת קריאת שמע שעל המיטה, כדי שלא להסיח את דעת הגבר מההתכוונות המלאה. ההתייחסות לפירוש מרחיק הלכת והקיצוני כהלכה מחייבת בימינו, אינה מתקבלת על הדעת.

על פי הלכה הרבה יותר מפורשת, מצווה חד משמעית מן התורה, יש להעניש על פגיעה גופנית ב"עין תחת עין", "שן תחת שן". חכמים שהבינו שאי אפשר לקיים את ההלכה הזאת כלשונה, פסקו ש"עין תחת עין" = ממון והמירו את הענישה הגופנית האכזרית בתשלום פיצויים. חל איסור מוחלט מן התורה על גביית חובות בשנת שמיטה. נוצר מצב, שלקראת שנת שמיטה עשירים לא הלוו לעניים, ומצווה שנועדה לחולל צדק חברתי פגעה בצדק החברתי. נוצר מצב, שבו המציאות המשפטית גרמה לאנשים לעבור על האיסור שלא להלוות מחשש שהחוב יישמט. לכן, הלל התקין פרוזבול – הוא מצא פתרון משפטי עוקף, שיאפשר גביית חובות גם בשנת השמיטה. ואיך הדבר הוסבר? "מפני תיקון עולם". כלומר, לעתים דבקות דווקא בהלכה מסוימת, עלולה לפגוע בחיים ובחברה ולכן היא אינה רלוונטית ומנוגדת לשכל הישר. לכן, מפני תיקון עולם, מותר לסטות ממנה. אם כך כאשר מדובר בחוק מפורש מן התורה, קל וחומר כאשר מדובר בהלכה מדרבנן, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בסייג על סייג כמו במקרה של שירת נשים.

דוגמה נוספת, אף היא אקטואלית, נוגעת למצוות פדיון שבויים. על פי המצווה, חובתה של הקהילה היהודית לפדות שבויים. עובדה זאת נוצלה לרעה ויהודים נחטפו וחוטפיהם האמירו יותר ויותר את מחיר הכופר שדרשו. מצב זה גרם גם לפגיעה כלכלית קשה וגם עודד חטיפות. ולכן נפסק ש"אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן". למה? מפני תיקון עולם.

האם אין זה ראוי, למען תיקון עולם, למען שלמות עם ישראל, כדי שלא לפגוע בציבור רחב בישראל ובעיקר בציבור הנשים בישראל, לשנות את האיסור הזה? האין זה אבסורד, שבשל ההלכה הזאת, אנשים יעברו עבירה הרבה יותר חמורה, יקומו באמצע אירוע ויצאו בהפגנתיות, וילבינו את פניה של הזמרת? והרי המלבין פני חברו, כאילו שפך דמים ושפיכות דמים היא אחת משלוש עבירות עליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור".

האיסור להאזין לשירת נשים נכתב בתקופה שבה הנשים ישבו בבית ונחשבו כמעט לרכוש של אבותיהן ואח"כ של בעליהן. הדברים נפסקו בתקופה של הפרדה גמורה בין המגדרים. באותה תקופה, אישה ששרה בפני גברים, נראתה כפורצת כל הגבולות, כפרובוקטיבית, כזולה, כמי שאינה מקבלת את המוסכמות החברתיות. היום, אנו חיים בתקופה אחרת, תודה לאל. היום אנו חיים בחברה מעורבת, שבה הנשים הן שוות זכויות, הן עובדות, הן מנהלות, הן נמצאות בכל תחומי החיים. זאת המציאות, והמציאות הזאת טובה וראויה לאין ערוך מן המציאות ההיא. במציאות הזאת, אי אפשר עוד לדבוק באיסור לשמוע שירת נשים. האיסור הזה אינו רלוונטי עוד לחיינו. האיסור הזה גורם רק לנזק, למתח, לשנאה. היכן הרבנים שיפסקו, למען תיקון עולם, שההלכה הזאת אינה רלוונטית?

הביטוי "קול באישה ערווה" הוא ביטוי נורא. זאת ממש התייחסות פורנוגרפית לאישה כאל חפץ מיני, מעין מכשיר חסר אישיות שתפקידו לשאת את הערווה. אין דבר פחות צנוע מאובססיית ה"צניעות" הקיצונית הזאת. איך התדרדרנו לקיצוניות כזו, עד כדי טשטוש פניה של רותי פוגל ז"ל, בתמונת משפחתה שנרצחה בטבח באיתמר, מפאת ה"צניעות"? אפילו הרב שרלו, המקפיד על לשון עדינה ומנומסת ונמנע מביטויים בוטים, הגדיר זאת במאמר לאתר "סרוגים" כ"סוג של טירוף". אי אפשר לקיים חברה בדרך של ההקצנה הזאת. חייבים לשנות זאת, למען תיקון עולם.

השבת היא שבת שירה [המאמר יתפרסם בשבוע הבא, ערב שבת שירה]. אנו קוראים בפרשת השבוע את שירת הים של משה וגם את שירת הים של מרים. ובהפטרה, אנו קוראים את שירת דבורה. בתקופת המקרא, לפני 3,000 שנה, עמדה בראש עם ישראל אישה – מנהיגה, נביאה, שופטת, מצביאה, שהובילה את עם ישראל לניצחון גדול על צבא סיסרא. ולאחר הניצחון – "ותשר דבורה", והעם לא קם בהפגנתיות ויצא מן האולם. ושירת דבורה אפילו לא הודרה מן התנ"ך.

"עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר". הפסוק הזה, מתוך שירת דבורה, היה לשעון מעורר לעם ישראל לאורך הדורות; כך בפיוט "לכה דודי", בקריאה לכנסת ישראל להתכונן לגאולה – "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי. עורי עורי, שיר דברי, כבוד ה' עליך נגלה". וכך בימינו, בקול קורא שכתב יוסף ויתקין, שבימים אלה אנו מציינים מאה שנה לפטירתו; ה"קול הקורא לצעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון", שחולל את העליה השניה ואת המפעל הלאומי הענק שחוללה, ובו נכתב: "עורו, עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם!"

איני יודע אם ניתן להשפיע על הקיצונים הדוחפים להקצנה ולקרע. איני סבור שניתן להשפיע על הרבנים לבנון ומלמד ושכמותם. אבל בימים אלה יש לקרוא לרוב הדומם של הציבור הדתי, הסולד מהקצנה ואינו חפץ בקרע, אך אין לו כוחות נפש להתמודד עם הקיצוניים, בלשונה של דבורה: עורו עורו, דברו שיר! אל תתנו ידכם לחילול השם הזה, אל תפנו לדרך הרעה והמזיקה הזאת, הדרך ההרסנית הזאת, שעלולה לגרום לשבר בחברה הישראלית.

                                                                                                                                   * "שישי בגולן"