הבלוג של אורי הייטנר

* צל"ש השבוע הוא לעיתון "הארץ". הכותרת הראשית של העיתון מתארת סקר מקיף אודות זיקת אזרחי ישראל היהודיים לאמונות ואורחות חיים יהודיים: "80% מהיהודים מאמינים בקיום אלוהים". הצל"ש הוא על עצם הבחירה בנושא זה ככותרת הראשית. אני סבור שהעיסוק בסוגיות הזהות היהודית והתרבות היהודית צריך לתפוס מקום מרכזי בחיינו הציבוריים. היום, העיסוק התקשורתי בהם, ברמה של כותרות ראשיות, הוא בדרך כלל מן הצד הפוליטי – חקיקה דתית, כפיה דתית / חילונית, חופש הפרט, אירועים הנוגעים להקצנה כמו בנושא הדרת הנשים. כאשר "הארץ", בערב שבת, בוחר למקם בכותרתו הראשית את העיסוק בזהותנו היהודית, לפני סוגיות אקטואליות בוערות כמו פרשת נתן אשל, הקריטריונים לדיון ציבורי וכו', הוא ראוי על כך לשבח.

ובכל זאת, כדי שעיתון יציג נושא ככותרת ראשית, כנראה שהמידע שהוא מציג נתפס בעיניו כ"אדם נשך כלב", או בהשלכה לאירוע חדשותי שאירע השבוע – תינוק נשך נחש. הפן החדשותי המסעיר הוא ההתחזקות בזיקת החברה היהודית לדת; בדתיזציה של הישראליות. אני לא רואה בתוצאות הסקר שינוי דרמטי. מחקר העומק של מרכז גוטמן, נערך זו הפעם השלישית. הוא נערך לראשונה לפני כעשרים שנה, והתוצאות אז היו קרובות מאוד לתוצאות היום. התחזקות הזיקה לדת בעשרים השנים האלה היא נמוכה, בהיקפים של 1-4% בדרך כלל.

איני מקבל את טענת המהפך הדרמטי. את מאמרו במוסף "הארץ" בעקבות המחקר: "אין רוב חילוני", פותח הסופר והמסאי אסף ענברי במילים: "היה רוב חילוני. היה ואיננו". ואילו פרופ' ידידיה שטרן, מראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שעמד מאחורי המחקר, מצביע על שינוי עמוק בחברה הישראלית, בראיה היסטורית. "לי כילד דתי בשנות ה-60 היה ברור שנגזר עליי להיות בשמורה של אינדיאנים. היה ברור שהחילוניות הבן גוריוניסטית היא המנצחת ואני איאלץ לחיות כשבט נכחד בשוליים. הילדים שלי, שגם הם דתיים, כבר חיים בתודעה שונה לגמרי, שהם חלק מציבור חשוב, מרכזי ומוביל".

למיטב הכרתי, שניהם טועים. מה שהשתנה אינו מושא המחקר, אלא המתודה שלו. המתודה של המחקר, שנעשה לראשונה בשלהי שנות ה-80, הוא שלראשונה נקודת המוצא שלו לא הייתה דיכוטומיה בין "דתיים" ו"חילונים", כאשר כל מי שאינו מגדיר עצמו כדתי הוא בהכרח חילוני ואם הוא חילוני הרי שהוא אתאיסט, הוא ידיר את רגליו מבית הכנסת והמנהגים היהודיים זרים לו ורחוקים ממנו. השינוי הוא ברצף של הגדרת הזהות, מחרדי ועד אנטי דתי ובאמצע – ההגדרה החשובה "מסורתי". מסתבר שעשרות אחוזים מן הציבור הגדירו עצמם, כבר לפני למעלה מ-20 שנים, וכך גם היום, כמסורתיים. כמו כן, התברר שכאשר המחקר בחן התנהגויות מסורתיות ואמונות רליגיוזיות, רבים מאלה שהגדירו עצמם כחילונים, רחוקים מן הסטריאוטיפ החילוני.

כאשר פרופ' עמנואל גוטמן פרסם את מחקרו הראשון, הייתי תלמידו בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בהר הצופים. הוא הקדיש שורה של שיעורים לתוצאות המחקר, בקורס בנושא דת ומדינה בישראל. אני ראיתי בתוצאות המחקר אישוש אקדמי מחקרי לתחושת הבטן שלי, שהחלוקה הדיכוטומית לחילונים ודתיים אינה משקפת את המציאות שאני מכיר. בניגוד להערכתם של שטרן ושל ענברי, אני מעריך שאילו מחקר כזה נערך גם בשנות ה-60 וה-70, התוצאות לא היו שונות בהרבה.

יש שינוי מהותי בעשרים השנים האחרונות, אולם לא ברמת האמונות ושמירת המסורת שנבדקה במחקר, אלא במגמות ההתחדשות היהודית במרחב ה"חילוני", שאפשרו דרכים מגוונות ופלורליסטיות לביטוי הזיקה היהודית של רבים מן המוגדרים בהגדרה הדיכוטומית כ"חילונים" – בבתי המדרש הפלורליסטיים, במקום מרכזי ליהדות במוסיקה הישראלית, בקהילתיות יהודית לא אורתודוכסית ועוד.

אני מקווה שבמחקרים הבאים, שיעשו בעשורים הבאים, תוצגנה שאלות הנוגעות לאמונות והתנהגויות של המגדירים עצמם כדתיים. אין לי ספק, ששאלות כאלו תצבענה על מנעד רחב של דעות והתנהגויות גם בקרב הדתיים. למשל – אין לי ספק שרוב הדתיים מאזינים לשירת נשים ולוחצים יד אישה. השיח התקשורתי נוטה להבליט את הקצוות הסטריאוטיפיים, בעוד המציאות האמתית היא של רצף הגדרות, מנהגים ואמונות.

הכתבה ב"הארץ" בדרך כלל מתארת באובייקטיביות את המגמה, ואין בה הבעת דעה, חיובית או שלילית, לממצאים כמו 70% המקפידים שלא לאכול חמץ בפסח ואף לא ש-61% תומכים בכך שהחיים הציבוריים יתנהלו על פי המסורת היהודית. אולם בכתבה מובעת דאגה מכך שההתחזקות הדתית מתבטאת ב"ירידה בהתחייבות לערכים דמוקרטיים". זאת בשל שאלה המתייחסת לאופן הבחירה במקרה של סתירה בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים.

לא קראתי את המחקר אלא רק את הכתבה בעיתון, ושם השאלה מוצגת פעם אחת כבחירה בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים, ופעם אחרת כבחירה בין ההלכה לערכים הדמוקרטיים, ואלו שתי סוגיות שונות. העיתון מצר על כך ש"רק 44% אמרו שבמקרה של סתירה בין ערכים דמוקרטיים ליהודיים יש בכל מקרה להעדיף את הערכים הדמוקרטיים". הבעיה היא, שקיימת בחברה הישראלית מגמה, ש"הארץ" הוא מבטאה המרכזי, שבשם "ערכים דמוקרטיים" כביכול, מנסה לקעקע את דמותה היהודית של המדינה, ומציגה סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית. וכך, יש המציגים את חוק השבות כלא דמוקרטי, את הרעיון של התיישבות יהודית כלא דמוקרטי, את התיקון לחוק האזרחות - שאינו נותן אזרחות אוטומטית לנתיני אויב הנישאים לישראלים, כלא דמוקרטי וכו'. במאמר תגובה שפרסם השבוע יאיר שלג ב"הארץ" למאמרו של בני קצובר בשבוע שעבר, שאותו כיניתי בסקירתי הקודמת כמאמר פוסט ציוני ימני, הוא הוכיח שהעדפה בכל מקרה של ערכים יהודיים על דמוקרטיים, כפי שהציע קצובר, משמעותה עלולה להיות תמיכה בחוקים גזעניים נוראיים. הוא הדין, בהעדפה בכל מקרה של ערכים דמוקרטיים, שעלולה להביא לאובדן צביונה של מדינת ישראל והפיכתה למין שקשוקה חסרת צבע וזהות. וכפי שחוקים גזעניים מן הסוג שיאיר שלג הזהיר אותנו מפניהם אינם באמת יהודיים, כך הגישה האנטי ציונית אינה באמת דמוקרטית. התשובה השפויה והמאוזנת, היא שאין סתירה בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים, וכאשר יש התנגשות נקודתית, אין צורך בהכרעה לכאן או לכאן אלא במציאת פתרון המשלב את אלה ואלה ובמקרים הנדירים המחייבים הכרעה – הבחירה צריכה להיות לעתים לצד זה ולעתים לצד האחר, בהתאם לעניין. ברוח זו השיבו 36% מן הנשאלים, אך בעיני ניר חסון, שכתב את הכתבה ב"הארץ", אותם 36% מגונים כמי שלא השיבו את התשובה "הנכונה", ש"בכל מקרה" וגו', כפי שהשיבו "נכון" "רק" 44%.

לצד הכתבה ב"הארץ" מופיע מאמר של עמליה רוזנבלום, שכותרותיו הן "האל הטוב" ו"אלוהים של דיסני מרשה לקנות באיקאה בשבת". זהו מאמר מתנשא, הבז לציבור ולאמונותיו. ציטוט אחד, שממנו ניתן להבין את רוח המאמר כולו: "על מה הנתונים האלה מעידים, מעבר לעובדה שאנחנו זקוקים לתקווה בצורה נואשת? דמות האלוהים כאבא שעולה מן השרטוט הזה מטיל גם צל. הצל הזה הוא האופנים הלא פופולריים שבהם ניתן היה להשתמש ברעיון של אלוהים. אלוהים כעיקרון של התכונות הנאצלות שבאדם. אלוהים כמגדלור מוסרי שמכוון את האופן שבו אדם נוהג בחברו בעולם הזה, וגן עדן כמשל. אבל לא, האלוהים שעולה מן הסקר הוא מאלף בדולפינריום שזורק דגים מלוחים למי שלא נוסע בשבת וזוכר את השואה". נקודת המוצא המתנשאת של המאמר, לועגת לציבור הישראלי על פשטנות אמונתו, שאינה מתרוממת למחשבה המופשטת של עמליה רוזנבלום. אולם דווקא גישתה של רוזנבלום פשטנית מאוד, כיוון שאין היא מסוגלת לקבל את המורכבות של החברה הישראלית. אין היא מסוגלת לסבול ולעכל איך 73% חושבים שישראל יכולה להיות מדינה יהודית השומרת על ההלכה הדתית וגם מדינה דמוקרטית. האמת היא שאין כאן סתירה, כיוון שסביר להניח שאותם 73% כלל אינם מדברים על כפיית ההלכה בידי המדינה, אלא על פרהסיה ותרבות מסורתית, עם יותר חופש לפרט, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתשובות לשאלות השונות. רוזנבלום לועגת לתשובה של כשליש לשאלה מהו השילוב הרצוי במקרה של קונפליקט בין ההלכה היהודית והדמוקרטיה "לפעמים כך ולפעמים אחרת". זאת תשובה פשטנית, היא טוענת. ואילו אני סבור שעמדתה פשטנית, שאינה מסוגלת להבין את המורכבות. אגב, אחד המייצגים הבולטים בתרבות הישראלית של אותה מורכבות, היה אביה של רוזנבלום, אדם ברוך ז"ל.

אותה גישה פשטנית, אך מן הצד הדתי, באה לידי ביטוי במאמרה של סיוון רהב מאיר בטור החדש שלה ב"ידיעות אחרונות" – "פרשות השבוע". בדרך כלל מבטאת רהב מאיר גישה יהודית פתוחה ופלורליסטית, שעשויה להוות גשר בחברה הישראלית, אבל הפעם היא הפתיעה ואכזבה בביטוי עמדה קיצונית של "חוזרת בתשובה" קלאסית. "על פי הדו"ח אנחנו גם אוכלים כשר (כ-76% מהנשאלים), וגם רוצים בתי קולנוע בשבת (68%), גם סבורים שיש להתחתן באופן אורתודוקסי (84%) וגם רוצים אופציה לנישואים אזרחיים (48%). אנחנו אוהבים את היהדות שלנו ואוהבים גם לשנוא אותה". הצגת הרצון בבתי קולנוע פתוחים בשבת ובאופציה לנישואים אזרחיים כ"שנאת היהדות" היא שילוב של בורות וחוצפה. כמו רוזנבלום, כך גם רהב מאיר אינה מסוגלת לקבל את המורכבות של עמדות הציבור.

אין כל סתירה בין הקפדה על כשרות להליכה לקולנוע בשבת. לא מעט אנשים, אינם מקבלים על עצמם את עול השולחן הערוך, ואף אינם מתיימרים לכך, אך הם בוחרים לקיים מנהגים והלכות מסוימות ולא לקבל אחרות, לאו דווקא מטעמי נוחות, אלא מטעמי בחירה תרבותית. כן, יש מי שבוחרים לשמור על כשרות וללכת לקולנוע בשבת. ויש מי ששומרים על כשרות ואינם הולכים לקולנוע בשבת, אך תומכים בכך שהקולנוע בשבת יהיה פתוח לטובת אלה הרוצים לצפות בסרט בשבת. וישנם גם לא מעט דתיים כאלה, ולא רק מתוך גישה ליברלית של "חיה ותן לחיות", אלא מתוך גישה יהודית תרבותית, השוללת שופינג ומסחר בשבת אך מעודדת את השבת כיום התרבות של החברה הישראלית.

אין גם כל סתירה בין הרצון להתחתן באופן אורתודוקסי לבין התמיכה באופציה לנישואים אזרחיים. אדם רוצה להתחתן בנישואים אורתודוכסיים, רוצה שילדיו יתחתנו כך, ישמח אם רוב הציבור יבחר בכך אך אינו רוצה לכפות זאת ומעוניין לאפשר את חופש הבחירה לאזרחים. מה כל כך מסובך ולא מובן בגישה הזאת? אני לא רואה בנישואין רק הסדר משפטי בין בני זוג הרוצים לחיות יחד ולהקים משפחה, אלא לא פחות מכך הקמת בית בישראל והקמת משפחה יהודית. בעיניי, יש חשיבות רבה מאוד לנישואים יהודיים, לאו דווקא אורתודוכסיים, אך כאלה המעמידים את היהדות במרכזם. ועם זאת, אני מצדד בחופש בחירה ובנישואים אזרחיים. ואגב, היום נישואים יהודיים לעילא ולעילא כפי שאני דוגל בהם, אינם אפשריים על פי החוק הישראלי, הנותן מונופול לרבנות האורתודוכסית. אני משוכנע, שאם תהיה בישראל אופציה של נישואין אזרחיים, רוב גדול מאוד מבין הישראלים יתחתנו בנישואין יהודיים, ורובם המכריע באורתודוכסיים. זה יהיה מתוך בחירה, ללא התחושה המעיקה של כפיה.  

התייחסות למחקר, שמבטאת נאמנה את גישתי, היא במאמרו של אסף ענברי. אסף שמח על המחקר, המבוסס על הגישה הלא דיכוטומית ועל כך שתוצאותיו מפריכות את אשליית "הרוב החילוני". הוא רואה בכך הזדמנות לשינוי מבורך בחברה הישראלית. "אשליית 'הרוב החילוני' ... מחבלת בסיכוי ליצור במדינת ישראל כור היתוך יהודי פלורליסטי. הוא לא נוצר, כי אתאיסטים הסבורים שהם הרוב, הם שתלטנים כמו חרדים. הוא ייווצר רק אם נבין שלא האתאיזם, המשותף לישראלים מעטים ומתמעטים, אלא הפלורליזם, המשותף עדיין לרוב הישראלים, הוא הבסיס למדינה יהודית ודמוקרטית". ענברי מבקר את 'הרוב החילוני' על כך שהוא "מעניק לעצמו פטור מיהדות, ומשאיר אותה לדתיים ולחרדים, כאילו היהדות היא מהות נתונה, קפואה, שהדתיים והחרדים יודעים מהי. אבל היהדות מעולם לא הייתה מהות קפואה. אילו הייתה כזאת, לא היה סידור התפילה מחליף את הקרבת הקורבנות, התורה שבעל פה לא הייתה מעניקה פרשנות מהפכנית לתורה שבכתב, לא היו נקבעים במרוצת הדורות חגים ומועדים כמו חנוכה ותשעה באב, והיינו ממשיכים לסקול בנים סוררים".

אני מזדהה מאוד עם תפיסתו של ענברי. במילותיי, אומר שאל מול האופציה המתבוללת, מציב ענברי את האופציה של לקיחת אחריות של היהודים על יהדותם, וקיום שיח יהודי, מתוך מחויבות יהודית מובהקת, המבטאת מגוון של גישות יהודיות. השיח הזה יציל אותנו לא רק מהתבוללות רוחנית, אלא יציל את היהדות מהתאבנות וקפיאה על המקום.

גישה דומה, לכאורה, לזו של ענברי, מציג אליה ליבוביץ', במאמר תגובה ב"הארץ" למאמרו הפוסט ציוני של בני קצובר, שבה השתלח בציונות על כל אגפיה החילונים, משמאל ומימין. במאמרו "המטען שעל העגלה", ליבוביץ' מציג את גישתו של קצובר כמהדורה פוסט-מודרנית ל"משל העגלה הריקה" של החזון אי"ש, שבמפגש עם בן גוריון בראשית שנות החמישים הציג את הציונות כעגלה ריקה שעליה לפנות את הדרך לעגלה המלאה, היהדות האורתודוכסית, הנוסעת מולה במעלה הדרך. כותב ליבוביץ': "'יהדות' היא שם של תרבות ומסורת בת כ-3,000 שנה, שבמהלכן חיו ופעלו על פני כדור הארץ, בעבר ובהווה, כמה מאות מיליוני בני אדם, שניתן לכנותם יהודים. הרעיון שיש אדם אחד, מפלגה אחת, ספר אחד או אף מספר סופי של ספרים, אורח חיים אחד או אמונה אחת, שיכולים לייצג את העולם היהודי על מאות מיליוני בני אדם, הוא מופרך מיסודו. לא רק בספרות המאוחרת, אלא גם בתוך הספרות הקנונית היהודית העתיקה ביותר, שתולדותיה הם תולדות העם היהודי, אפשר למצוא רמזים, התייחסויות ואף ביטויים מפורשים להרבה אידיאולוגיות, מחשבות חברתיות ותורות מוסר בנות זמננו. בחמשת חומשי התורה לבדם אפשר לזהות תובנות פילוסופיות, חברתיות ואמונות שונות ומשונות, גם כאלה שנמצאות בסתירה זו עם זו, ולא מעט פניני הגות 'חילונית', שהקדימה את זמנה בהרבה מאוד שנים. רועה רוחני ידוע של מתנחלים דתיים קרא באחרונה לתלמידיו ולכלל חיילי צה"ל לעמוד מול כיתת יורם ולהיהרג על קידוש האמירה 'קול באשה ערווה'. אמירה זאת היא אכן פסיקה יהודית, אך אין בה אף לא שמץ של יהודיות יותר מאשר בקביעה שקריאה זאת מבטאת היסטריה הזויה". תיאורו ההיסטורי והמהותי של ליבוביץ' נכון, ומבטא במידה רבה את גישתי. אני שמח ונהנה לקרוא גישה כזאת כאשר מבטא אותה בנו של ישעיהו ליבוביץ', ששלל קיומה של כל יהדות זולת המבוססת על השולחן ערוך. ובכל זאת, קשה לי לקבל את המסר הפוסט-מודרניסטי של "הכל הולך". לשיטתו של איליה ליבוביץ', אין כלל "רוח יהודית" או מחויבות יהודית הנדרשת כדי להציג יצירה כיהודית, אלא כל יצירה שכתב יהודי, היא מעצם טיבה יצירה יהודית. וכך הוא מגיע עד האבסורד של הצגת השקפותיו הפוליטיות של דב חנין (!) כ"תורת ישראל ליברלית, פתוחה, שמתאימה את עצמה לעולם דינמי משתנה". דב חנין הוא יהודי ולכן עמדותיו הן עמדות של יהודי, אך ... נראה לי שגם הוא לא ידע שהוא כזה.

גישה של "הכל הולך", לפיה כל דעה שיהודי משמיע היא מעצם טיבה דעה יהודית, וכל הגות שכתב יהודי היא בהכרח הגות יהודית, מעניקה לגיטימציה לאותו "פטור מיהדות" של "הרוב החילוני", נגדה יוצא בצדק אסף ענברי. גישה יהודית פלורליסטית, רואה כהגות יהודית לא כל הגות של יהודי, אלא כל הגות של יהודי ההוגה אותה מתוך מחויבות ליהדותו ומתוך הענקת משמעות עמוקה ליהדותו. דוגמה בולטת לכך, למשל, היא ספרו של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח" שאני מאמין שבעוד כמה מאות שנים יכלל בקורפוס ספרי הקודש של היהדות. לפלורליזם יהודי כזה, ולא לפלורליזם פוסט-מודרניסטי חסר גבולות כשל ליבוביץ', מכוון גם אסף ענברי.

ענברי חוזר על אבות הציונות שחתרו להתחדשות היהדות כחלק מן המהפכה הציונית. "אחד העם וביאליק חששו שמדינת היהודים לא תאריך ימים בהיעדר מצע תרבותי משותף לדתיים ולחילונים: העברית, התנ"ך, הארץ, ההיסטוריה, אגדות חז"ל, הספרות העברית עד הלום, החגים, טקסי החיים, הסמלים. הם הציעו לנו יהדות חופשית, לא חופש מיהדות. הם הציעו לנו לחיות את היהדות לא כדת שהתקרשה, לא כעסקת חבילה רבנית שנחתמה עוד בעידן שבו קולה של אישה נחשב ערווה, אלא כתרבות לאומית מתחדשת רלוונטית. הם הציעו לנו את הבסיס היהודי המשותף". ענברי מצטט את הוגי תנועת העבודה שחתרו להתחדשות היהדות וביטאו מחויבות עמוקה למורשת היהודית, ובהם א.ד. גורדון, ברל כצנלסון ומאיר יערי. הוא מצטט את יצחק טבנקין, המנהיג הרוחני של הקיבוץ המאוחד, שאמר ב-1928: "לא להרגיש את תשעה באב זוהי ברבריות" ואת בן גוריון שכתב ב-1956: "עלינו להעמיק ... את התודעה היהודית היונקת מהמורשה הרוחנית הגדולה של העם היהודי, משותפות הגורל המרתקת ביודעים ובלא יודעים כל חלקי העם היהודי באשר הם, ומהחזון המשיחי, חזון הגאולה היהודית והאנושית שהנחילו לנו נביאי ישראל".

מסכם אסף ענברי, ואני חותם על כל מילה: "שום תפיסה כלכלית וחברתית לא תעשה מאתנו עם, וגם לא שום תפיסה אזרחית נטולת זהות. סולידריות חברתית תלויה בסולידריות לאומית תרבותית. רק תודעה חברתית המעוגנת במושגי הצדק החברתי של התנ"ך, ברגישות הקהילתית של חז"ל, בהלכות הצדקה של הרמב"ם ובתחושת ההשתייכות לעם הזה ולהיסטוריה שלו – רק תפיסת היהדות כתרבות דינמית שכל אחד מאתנו מוזמן לתרום לה את חלקו – תאפשר לחילוני, לדתי ולחרדי, וגם לערבי היושב בתוכנו, לדבר זה עם זה ולא רק זה על זה".

* אחד ההוגים היהודיים החשובים במאה ה-20, שהוא אחד ההוגים שאליהם אני מחובר במיוחד, הוא אברהם יהושע השל (לא מכבר כתבתי עבודת מחקר השוואתית על ארץ ישראל בהגותו בהשוואה לא"י בהגותו של רוזנצוויג). מה שמחבר אותי כל כך להגותו של השל, הוא השילוב של יהדות, ציונות, צדק חברתי ואוניברסליזם. אין זה שילוב של פשרה או של מכנה משותף נמוך בין הערכים הללו. אין זה שילוב נוסח השאלה "האם להעדיף תמיד או לפעמים את הערכים היהודיים או הדמוקרטיים". זהו שילוב סינרגטי, המעצים כל אחד מן הערכים הללו. שילוב המעצים את הערכים היהודיים, הציוניים, החברתיים והאוניברסליים בעת ובעונה אחת.

לאחרונה יצא קובץ מאמרים של השל, בתרגומו ועריכתו של דרור בונדי: "אלוהים מאמין באדם; היהדות, הציונות והצדק החברתי של אברהם יהושע השל". לרגל צאת הספר, מקדיש מוסף "הארץ" כתבה גדולה, העוסקת בהשל ובבונדי, וזה כבר הצל"ש השני שלי היום ל"הארץ". השל הוא אופציה תרבותית ורוחנית מרתקת עבור החברה הישראלית ומענה לצמא להתחדשות יהודית בתוכה. בונדי, מגשים את אופציית ההתחדשות, לא רק בספר אלא באורח חייו ובעבודתו. הוא נולד ביישוב שבי שומרון אל תוך ההוויה של האינתיפאדה ושל המאבקים הציבוריים החריפים של הימין הדתי בישראל. רצח רבין חולל בו שינוי, והביא אותו לבחור באופציה החלופית לאופציית הקרע בחברה הישראלי; האופציה המאחדת ומלכדת, לא מתוך הסתפקות בדיוטה הנמוכה של "סובלנות" ולא מתוך פתרונות פשרה בין הקצוות, אלא מתוך יצירת חלופה יהודית ישראלית חברתית מחוץ לקופסה המשעממת של "ימין" / "שמאל" ו"חילונים" / "דתיים".

את החלופה הזאת הוא יוצר כחבר בקיבוץ העירוני בית ישראל בירושלים ובמדרשת עין פרת שבמדבר יהודה, שם הוא מלמד. קיבוץ בית ישראל הוא קהילה ירושלמית שחבריה דתיים וחילונים. "'אני משתדל לחיות כחסיד של השל', הוא אומר. 'זה סוג אחר של עבודה דתית ועבודה חברתית. בית ישראל היא קהילה ומקום שקרוב להשל, כי מי ששובר שם את המחיצות זה אלוהים או אכפתיות חברתית. ... הוא הגיע לקיבוץ העירוני הזה לפני עשור ... בעקבות אשתו. 'אנחנו מונים כ-55 משפחות, זו קבוצה מעורבת, שמשתחררת מהגדרות של חילונים ודתיים באמצעות עשיה חברתית משותפת. אני גר בדירת עמידר. יש שם חיים במעורבות, בשכונה, יש מפעלים חברתיים, בעיקר עם ילדים ונוער. זו רוח חסידית שכבר נשכחה וצומצמה בעולם החרדי לאנשי שלומנו. בקיבוץ העירוני היא ממשיכה לפרוח'".

אל מדרשת עין פרת באים צעירים לאחר שירותם הצבאי ולומדים גברים לצד נשים, חילונים לצד דתיים, תנ"ך ותלמוד לצד פילוסופיה מערבית. מדרשת עין פרת היא עוד אחת מפנינות ההתחדשות היהודית הציונית הנפלאה המתרחשת בקרב צעירי ישראל, לצד דוגמאות נוספות שהצגתי בסקירתי הקודמת, בתגובה לדברי הבורות והבלע של בני קצובר על החברה הישראלית. בונדי מלמד במדרשה את הגותו של השל.

ובתוך התיאורים על העשיה החינוכית הנפלאה במדרשה ועל העשיה החברתית האדירה של קיבוץ "בית ישראל", הכתבת אסתי אהרונוביץ' אינה מתאפקת, בכל זאת היא שליחת "הארץ", ושואלת את השאלה המטומטמת: "לא מפריעה לך העובדה שאתה עובד במדרשה שנמצאת בהתנחלות?"

אגב, עין פרת נמצאת ביישוב הקהילתי אלון, על כביש אלון, במדבר יהודה, בלב לבו של הקונסנזוס הישראלי. בונדי עצמו, אימץ את הנראטיב לפיו יצחק רבין היה התגלמותה של השמאלנות הישראלית. "כולם הרגישו", הוא מתאר את המחלוקות של שנות ה-90, "הימין והשמאל, שהכל תלוי באדם אחד – רבין". לנוכח שכתוב ההיסטוריה, ראוי לזכור ולהזכיר שבמפת השלום של רבין, היישוב אלון היה, כמובן מאליו, בריבונות ישראל, על פי כל הפרמטרים של הפשרה בה דגל רבין – אם כ"בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר של המילה", אם כ"ירושלים רבתי" ואם כ"גושי היישובים".

 * אחד הפצעים שותתי הדם בהוויה החברתית של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, היא השתמטותם של החרדים משירות בצה"ל ואף משירות לאומי חלופי. ההשתמטות הזאת היא שערוריה רבתי.

על פי ההגדרות הפשטניות, הפטור לחרדים משירות צבאי הוא ויתור של ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית. האמת אחרת לגמרי. מבחינה דמוקרטית, יש כאן דילמה, בין עקרון השוויון בנשיאה בנטל לבין עקרון האוטונומיה למיעוטים והימנעות מכפיית השירות בצה"ל על קהילה שהשירות הזה מנוגד לערכיה. מבחינה יהודית, אין כאן כל דילמה – זוהי השתמטות מהגנה על קיומו של העם היהודי וקיומה של המדינה היהודית. מן הבחינה הדמוקרטית הליברלית, ניתן לסבול את ההשתמטות הזאת. מן הבחינה היהודית, זאת ממש בגידה. וכאשר ההשתמטות הזאת מנומקת בנימוקים דתיים ובערך לימוד התורה, זהו חילול השם ממש, זאת כפירה בעיקר. יתר על כן, ההשתמטות מצה"ל שהפכה לערך עליון בחברה החרדית, היא אחד הגורמים המרכזיים להפיכתה ל"חברת לומדים" לא יצרנית, לא מפרנסת, לא משלמת מסים, נטל על הכלכלה הישראלית. ובנוסף לכך, תרבות השקר, שתרבות ההשתמטות מבוססת עליה, חלחלה לכל רבדי החברה החרדית, והשפיעה על החברה הישראלית כולה.

ברמה העקרונית, ראוי היה לאכוף את חובת השירות הצבאי על כל אזרחי ישראל, ולכל היותר לאפשר המרתו בשירות לאומי אזרחי. אולם הדבר אינו מעשי כמעשה של "זבנג וגמרנו". ניסיון אכיפה כזה עלול להוביל למחנות מעצר המוניים לחרדים, שיהפכו לישיבות חרדיות אנטי ציוניות על חשבון תקציב הביטחון. ועמו – קרע חמור בין החרדים לציונים בישראל. לכן, הפתרון צריך להיות אבולוציוני, קמעה קמעה.

בשעתו, תמכתי, בחירוק שיניים ובקרקורי בטן עזים, בחוק טל, בתקווה שהוא יחולל את השינוי ההדרגתי. למרבה הצער, השינוי זניח עד אפסי, וניתן לומר שהחוק נכשל. יש לחפש דרך אחרת לחולל את השינוי.

במאמר ב"ידיעות אחרונות" מציע אלוף (מיל') אלעזר שטרן, לשעבר קצין חינוך ראשי וראש אגף משאבי אנוש בצה"ל, פתרון חלופי, הגיוני מאוד, ההגיוני ביותר שיש, אף שהוא "הפוך על הפוך". שטרן: "אני בולע רוק ומציע שבמשך עשר השנים הקרובות ניתן לחרדים פטור כללי לעשות ככל שירצו מגיל 18. מי שירצה, יישאר רשום בישיבה. מי שירצה, ילך לעבוד. ומי שירצה, יבוא לשרת את המדינה. ההערכה המקובלת עליי ועל מנהיגים חרדים שונים, הינה שתוך שלוש שנים יעזבו כחמישים אחוז מהרשומים היום בישיבות את העולם הזה, שהרי יוסר האיום שהצבא 'יתפוס' אותם. הדבר יביא לחיסכון של למעלה מ-1.5 מיליארד שקלים בשנה מקיצוץ התגמולים להם ולישיבותיהם ומתרומתם לתוצר הלאומי הגולמי. החיסכון הזה יופנה לנושאים האמתיים בנטל. שכרם של החיילים יוכפל, ובסיימם את השירות יזכו ללימודי תואר ראשון או להכשרה מקצועית על חשבון המדינה. בבואם לרכוש דירה ייהנו מהטבה הראויה למי שנתנו למדינה כל שיכלו לתת. ... אני מודע לוויתור הכואב של כל הנושאים בנטל, להקרבה ולאי השוויון הטמונים בהצעתי. זהו אכן ויתור בתוך עולם הערכים שלנו – אך במציאות הנוכחית אי השוויון קיים ממילא. הפתרון שאני מציע אמנם יותיר את אותו אי שוויון, אך לפחות נטפח יותר את אלה המשרתים ... צה"ל יחדל להיות אז שומר הסף, או ליתר דיוק הסוהר של עולם הישיבות, ורמת החיים בחברה החרדית תהיה גבוהה יותר. הם יפגשו אותנו במקומות העבודה ויראו שהשד אינו נורא כל כך. הם יבינו אז את חשיבותו של השירות וגם את כדאיותו הערכית והחומרית ויתגייסו יותר. הם יבינו ביתרונות שברמת חיים גבוהה יותר כתוצאה מהיותם מפרנסים גאים. תהיה כאן מציאות אחרת. בבסיסו של הוויתור עומדת גם ההבנה כי החלופות שעומדות כיום בפני הציבור החרדי בבואו להתגייס אינן מקיימות שוויון בנטל, שכן אינן טומנות בחובן את חירוף הנפש שעליו נשען באמת כל המושג הזה – לא מגיעים מהן לבתי העלמין הצבאיים".

עמדתו של שטרן אינה אנטי חרדית. ההיפך הוא הנכון, היא נובעת מתוך ערבות הדדית ואכפתיות כלפי אחינו החרדים. "כקצין וכאזרח, אין בלבי ספק שהדבר הנכון וההוגן ביותר הוא גיוס לכל, אך גוברת על כך ההבנה, כי חלה עלינו חובת ההתמודדות עם תרבות ההשתמטות משירות... בהיות צה"ל צבא העם והשירות בו הוא כרטיס הכניסה אל החברה הבוגרת, עלינו לנקוט עמדה בנושא, גם אם נראה כי הדרך הקלה היא להתעלם. אנו חרדים לגורלם של החרדים, כיוון שגורלם הוא גורלנו. אנשים אחים אנחנו. איננו יכולים להרשות לעצמנו לוקסוס של פרידה והתרחקות".

בטרם כתב את הצעתו בעיתון, ניסה שטרן לקדם את הצעתו במסדרונות הפוליטיים. "באופן אבסורדי, ההתנגדות הקשה ביותר לרעיון היה במפלגות החרדיות, שהרי הישיבות מאכלסות קהל שבוי, שלא רק נאלץ לשמוע את אותן מנטרות על היותן מגינות העם, אלא יוצר תלות בין יכולת הקיום שלהם להישגים הפוליטיים של הח"כים החרדיים. כשהעליתי את היוזמה שלי בפני אחד משרי ש"ס, הוא אמר לי שאני צודק, אבל הם, השרים החרדים, לא ייתנו לזה לקרות. שאלתי מדוע, והא השיב לי שאני יודע את התשובה. שאלתי אותו: 'אבל איך תסבירו את התנגדותכם, הרי נותנים לכם הכל?' והשר ענה לי: 'כבר נמצא דרך להסביר זאת'." שטרן לא הסגיר את זהותו של העסקן הציני הזה. אתמול ב"אולפן שישי" סיפר רוני דניאל שמדובר בשר השיכון אטיאס.

אני תומך ללא סייג בהצעתו של שטרן.

* שני צל"שים הענקתי היום ל"הארץ" וזה עוד כלום. השבוע פרסמתי בדף הפייסבוק שלי מאמר של, תחזיקו טוב – גדעון לוי. גם שעון עומד צודק פעמיים ביום, ואחת לכמה שנים מתפנה גדעון לוי מכתיבת מאמרי הסתה נגד מדינת ישראל וכותב דברים של טעם. השבוע הוא ממש הוציא מפי את המילים, במאמר נגד הפאניקה ההורית בעקבות המרת הצפיפות הבלתי נסבלת בנסיעת החיילים ברכבת בימי א' בבוקר, בנסיעה נוחה לבסיס באוטובוסים.

מה קרה ל"הארץ"? שמא מתקפת פצחני המחשב (ההאקרים) שיבשה את מערכותיו? לא ולא, מרגיע אותנו בן דרור ימיני. "'הארץ', בדיוק מה שחשבתם", הוא הכתיר את הטור שלו ב"מעריב" ועימת שתי כותרות ראשיות של "הארץ" השבוע, עם העובדות. כותרת אחת היא על מחדלי משרד הקליטה בנושא רצח נשים ממוצא אתיופי. הוא בדק את המחקר עליו התבססה הכתבה, והוכיח שממצאי המחקר הפוכים לגמרי לנאמר בכתבה ב"הארץ". הכותרת השניה עוסקת בגירוש 2,000 אזרחים של חוף השנהב. בכתבה נאמר, שהאו"ם טרם קבע אם חוף השנהב הפכה למקום בטוח, ומכאן שישראל הגזענית מגרשת פליטים אל מקום המסכן את חייהם. מסתבר, מוכיח בן דרור, שנציבות האום כבר סייעה להחזרת 80 אלף פליטים לחוף השנהב. "אם האו"ם מחזיר עשרות אלפים, גם האלפיים שמצויים בישראל, למעט בודדים, יכולים לחזור לשם". בן דרור מראה כיצד העיתון מעוות את הנתונים, במגמה להסית נגד ישראל. "תפקידו של עיתון, אכן, הוא לבקר את פעולות השלטון. אבל כאשר הופכים פעולות סבירות לחלוטין של משרד הקליטה או רשות האוכלוסין למרושעות, הרי שלא מדובר בעיתונות. מדובר בהסתה. וכאשר מדובר בכותרות ראשיות, יום אחרי יום, הרי שישראל בבעיה. משום שמדובר בעיתון הישראלי שהנקרא ביותר בחו"ל. רק שבוע לפני כן, סיפק העיתון מאמר מערכת שכותרתו 'בדרך לאפרטהייד', בעקבות אישור חוק האזרחות, אף שחוקי ההתאזרחות, ברוב מדינות אירופה, הרבה יותר מחמירים. התוצאה ברורה. עוד כותרת ועוד מאמר. הרושם הוא שלא מדובר במדיה. מדובר במפלצת".

אחד הכותבים הבכירים ב"הארץ" הוא יוסי שריד. לא אחת, הזכרתי בסקירותיי את הטרגדיה של יוסי שריד; כיצד הפך מאחד הדוברים הרהוטים של השמאל הציוני הביטחוניסטי, לגרורה פוסט ציונית, משהו בין שולמית אלוני לגדעון לוי; איך היה לאיש נרגן, סר וזעף, המגדף מערכות ישראל בטור קוטראי שהופך יותר ויותר משמים וחסר השראה. גם בן דרור ימיני מתייחס להתדרדרות במצבו של שריד. "פעם, לפני שנים, היה שריד איש שמאל ציוני, שקול, חשוב ורציני. משהו עבר עליו בשנים האחרונות. הוא הפך לכפיל של גדעון לוי. בתגובה לדברים שספק אם נתניהו אמר, כתב שריד שהוא שמח להיות בסירה אחת עם העיתונאי רוג'ר כהן מ'הניו יורק טיימס'. כהן? ובכן, כמו רבים מסוגו מצהיר אותו כהן על תמיכתו בשלום ובשתי מדינות, ונדמה לו שזה מעניק לו היתר לפרסם כל הבל ושקר. למשל, על כך ש'ישראל שוחטת ילדים פלשתינאים'. והוא ושכמותו עושים זאת כמובן מאהבת ישראל. כמו בעלים שמרסקים את נשותיהם במכות. מאהבה כמובן. 'אנחנו נאבקים', המשיך שריד, 'על ישראל אחרת, שאינה כובשת'. מעניין. הממשלה שבה ישב שריד הציעה לפלשתינאים תכנית חלומית. הפלשתינאים סירבו. הכיבוש אכן נמשך, אבל לא בגלל ישראל אלא משום שהפלשתינאים אמרו לא לממשלת ברק-שריד ולהצעות קלינטון. ...והוא ממשיך, על רצונו ב'ישראל שאינה רודפת מיעוטים, שאינה גזענית'. אם זה היה הסיפור הייתי תומך במפלגת 'הארץ'. הבעיה היא שהעיתון הזה יוצר, בסיוע שריד, את ישראל המפלצתית. באופן שיטתי ועקבי. כותרת ועוד כותרת. שקר ועוד שקר. זו אינה עיתונות רצינית. זה הסיפור של עיתונות וצהובה ומניפולטיבית". נכון.

דוגמה למניפולציה של "הארץ" היא טיפולו בפרשת ערוץ עשר. במשך חודשים התכונן העיתון לגיליון סופשבוע הזה, לאחר סגירתו הצפויה של ערוץ עשר בשל המתקפה האנטי דמוקרטית של המשטר על חופש העיתונות בלה בלה בלה. כמובן, שכל הספין הזה היה שקרי וחסר שחר מעיקרו. הייתי סקרן לקרוא מה יכתוב העיתון הפרשה. שמא יכה על חטא? שמא יודה שטעה והטעה? לא ולא. בכתבה על עמוד שלם, הוא מספר על החיים הנוראיים של עובדי הערוץ שבמשך זמן רב החרב התנופפה מעל ראשם, ובעצם הסכנה טרם חלפה. האם באמת האמינו עובדי ערוץ עשר לספין הזה? אין זו, אלא עדות לפסיכוזה קולקטיבית.

חלק נוסף מספין השקר, אודות המתקפה של המשטר העל הדמוקרטיה וחופש העיתונות, היה הצגת מינויו של מיקי מירו למנהל "קול ישראל", כמינוי אישי של נתניהו. עצם הטענה הזאת מוזרה מאוד ומופרכת מעיקרה, שהרי מירו הוא מנושאי דגל הסוציאל דמוקרטיה בתקשורת הישראלית, שהיווה אופוזיציה כמעט איזוטרית לזרם הקפיטליסטי החזירי ששטף אותנו בעשרים השנים האחרונות, ושמייצגו הראשי היה נתניהו. אבל כאשר רוצים לעשות ספין, הרי שעצם העובדה שמירו מונה למנהל, די בה כדי להפוך אותו לאיש של נתניהו, שהרי אחרת, איך זה יכול להיות שהוא מונה לתפקיד, בעידן הדיקטטורה החשוכה של נתניהו.

הדיון המשפטי על מינויו של מירו לתפקיד הסתיים השבוע. הכותרת ב"הארץ": "בית הדין לעבודה ביטל את מינויו של מיקי מירו". כותרת המשנה: "בפסק הדין נקבע כי רשות השידור התנהלה באופן לא ראוי עם אגודת העיתונאים, וכי מירו נבחר בהרכב חסר". לכאורה, בית המשפט אושש את הטענות נגד המינוי. אולם רק בשורות הקטנות סיפר העיתון לקוראיו, שפסק הדין דחה את הטענה שהמינוי הוא פוליטי. "באשר לטענות על אודות 'מאפיה פוליטית', הרי שלא מצאנו לכך כל ראיה ממשית". טענת המינוי הפוליטי, הייתה שמירו אינו מתאים לתפקיד ומונה בשל קרבתו הפוליטית לשלטון. "לא מצאנו כל פגם בכישוריו של מירו לשמש מנהל קול ישראל", נאמר בפסק הדין. "הפגם שנפל ועליו הצבענו התייחס אך ורק להרכב חברי הוועדה שבחרו בו".

* מכל המורים שהיו לי בימי חלדי, הטוב שבהם, ללא כל עוררין, היה הסופר חיים באר. הפרופסור חיים באר. וראו זה פלא, הוא היה פרופסור, בלי שהיה קודם דוקטור. איך זה? האקדמיה הכירה בהישגיו החוץ אקדמאיים, והבינה שהוא ראוי לתואר לא פחות מאף אדם שהישגיו היו בתוך האקדמיה. כמוהו כעמוס עוז, כא.ב. יהושע וכאחרים.

הסערה זוטא שפרצה השבוע, בעקבות החשיפה שיאיר לפיד משתתף בתכנית לדוקטורט באוניברסיטת בר אילן למרות שאין לו תואר ראשון ותואר שני, ועל פי כתבתה של מזל מועלם ב"מעריב" גם לא תעודת בגרות, הביאה להסתערות, כולל של המל"ג, נגד הפריבילגיה הזאת. "שחיתות!" זעקו הטהרנים הפרוצדורליסטיים. הרי צריך שיהיה כאן סֵידר, הלא כן?

פרופ' יוסף אגסי יוצא נגד הגישה הפרוצדורליסטית המעצבנת הזאת במכתב למערכת "הארץ". "המשותף ליאיר לפיד ולי הוא שאין לנו תואר ראשון. יש לי תואר שני, אך אין לי תעודת בגרות. זה מפתיע רבים, כאילו בניין בן ארבע קומות נבנה בלי קומה שניה. אבי המנוח אמר לי, ראה את דוד ילין: הוא פרופסור מכובד מאוד ללא שום תעודות. אחר כך למדתי, כי אהרון אהרונסון, שהיה בוגר בית ספר תיכון, הוזמן לכהן באוניברסיטת ברקלי בארה"ב כפרופסור לביולוגיה, משום שהיה בין מגלי אם החיטה. רוברט בויל, מאבות המדע המודרני ומגלה חוק בויל, מעולם לא היה תלמדי בבית ספר תיכון או באוניברסיטה". אני יכול להוסיף לרשימה את הארכיאולוג הדגול שמריה גוטמן, חושף גמלא ומחופרי מצדה, שאף הוא דילג על שלבי הלימודים האקדמיים והישגיו המדעיים אדירים.

פרופ' אגסי מנתח את הגישה הפרוצדורליסטית. "מקור הרע הוא חוק או נוהג האוסר על אוניברסיטאות לקבל תלמיד כלשהו למטרה כלשהי. זה מעיד שאין לאוניברסיטה היכולת לשפוט. יש להחזיר לאוניברסיטאות את הזכות לחלק תארים כהבנתן". גם גישתו של בן דרור ימיני דומה לזו של אגסי. "בארה"ב הקבלה ללימודים לתארים מתקדמים מושפעת גם מהישגים לא אקדמיים. הפורמליזם הקיצוני, של קבלה על פי ציונים בלבד, נהוג עדיין בישראל. מרוב דקדוקי עניות משפטיים, ובמסגרת איבוד קולקטיבי של השכל הישר, אנחנו עסוקים ברדיפה מתמדת אחרי 'חריגה מהכללים', וכדי להוכיח לעצמנו עד כמה אנחנו מושחתים. נכון, תהליך הקבלה של יאיר לפיד למסלול דוקטורט הוא בגדר 'חריגה מהכללים'. יתכן גם שצריך להיות מפורסם ומקורב כדי לזכות בחריגה. נו-נו-נו. אלא שהכיוון צריך להיות הפוך. צריך לראות בקבלה החריגה, לא רק של לפיד, את פריצת הדרך, שתאפשר להפוך את החריגות המוצדקות הללו לנורמה. קוראים לזה שיקול דעת. במוסדות אקדמיים שונים, כולל אוניברסיטת תל-אביב, נפתחו מסלול קבלה למי שאינם עומדים בקריטריונים". מזל מועלם, אף היא ב"מעריב", מייצגת את גישת הטהרנות הפורמליסטית. מבחינתה, מתן האפשרות ללפיד ללמוד לדוקטורט בלי שעבר את הטירונות, האימון המתקדם וקורס מכ"ים, היא שחיתות. אני חולק עליה לחלוטין. רק בדבר אחד אני מסכים אתה – על לפיד לגלות שקיפות בנוגע לשאלות אודות הקריירה האקדמית שלו, ולא להסתתר מאחורי ה"איני מגיב". "זוהי תשובה בעייתית מפי אדם שדומה כי טרם הפנים את המעבר החד שעשה מהטלוויזיה לחיים של איש ציבור".

אני תומך בהחלט בהכרה אקדמית בהישגים חוץ אקדמיים, ובכלל בראש פתוח ובגישה לא פתוחה ובלתי פורמליסטית של האקדמיה. השאלה היא האם יאיר לפיד הוא בדיוק הדמות שהישגיו מצדיקים ויתור על הדרישות הפורמליות כדי לקדם אותו באקדמיה. לצד ארזים כמו חיים באר, עמוס עוז, א.ב. יהושע, פרופ' אגסי, אהרון אהרונסון, שמריה גוטמן ודוד ילין, תשובתי ברורה – ודאי שלא. בן דרור ימיני חושב אחרת ממני: "לפיד, יורשה לי להניח, שם בכיס הקטן הרבה מאוד בוגרי תואר ראשון או שני עם הממוצע הראוי לצורך לדוקטורט. אלה שקיבלו אותו יודעים את זה. אלה שרודפים אותו יודעים את זה. אבל אנחנו זקוקים למנת הסם הקבועה שלנו במסגרת הריאליטי של 'ארץ אוכלת יושביה'. הרי אנחנו חייבים להדביק שחיתות לכל מי שמעז ללכת לפוליטיקה". לא, אין כל שחיתות בדבר, אבל "שם בכיס הקטן"? לא הייתי חותם על כך. עם זאת, אני מוכן להתפשר על ההגדרה של אגסי: "אם לפיד מסוגל ללמוד לקראת תואר שלישי – דוקטורט – אזי שיורשה לו. ואם אין זה אלא קישוט, אזי מוטב שלא יירשם".

צודק בן דרור, שאין כל שחיתות בלימודיו של לפיד, אך הוא צודק לא פחות בכך שיש שחיתות בכך שלפיד, אחרי שהכריז על כניסתו לפוליטיקה, מרצה בשכר. "הכללים אוסרים על מתן טובות הנאה למי שמגיעים לכנסים פוליטיים. אצל לפיד זה הפוך. הוא מקבל טובות הנאה – תשלום – עבור הופעות פוליטיות. אין על כך שום איסור משפטי. כשר, אבל מסריח. כך שאפשר לסכם: החריגה שהודבקה ללפיד היא ראויה. צריך להרחיב אותה. העמידה שלו בכללים היא שראויה לגינוי ולפסילה".

* את דעתי על "שערוריית" נסיעות החינם לחיילים ברכבת, היטיב לתמצת המוסף הסאטירי "אפעס": "מי שמע על דבר כזה? הבן שלי היה צריך פיפי באמצע הנסיעה ולא היו שירותים באוטובוס. בשביל זה שלחתי אותו לצבא? (אמא)".

* "חדשות בן עזר"