הבלוג של אורי הייטנר

דרשה לשבת שירה

קבלת שבת באורטל, פרשת "בשלח" 4.2.12

שבת פרשת "בשלח" היא שבת מיוחדת – היא נקראת "שבת שירה" ואנו קוראים בה שתי שירות. בפרשת השבוע אנו קוראים את שירת הים, ובהפטרה – את שירת דבורה. שני שירי ניצחון והלל לאחר שתי מלחמות.

שירת דבורה היא שירתה של השופטת, המנהיגה, הנביאה והמצביאה – דבורה הנביאה, לאחר ניצחון ישראל על סיסרא, שר צבאו של יכין, מלך חצור. מעניין להיווכח, שלפני 3,000 שנה עם ישראל העמיד בראשו אישה, ולא זו בלבד שהיא הייתה מקובלת כמנהיגה, כשופטת וכמצביאה, מותר היה לה אפילו ... לשיר. וראו זה פלא, כאשר דבורה שרה, איש לא קם ועזב את האולם, בטענה שקול באישה ערווה. ואפילו לא הדירו את שירתה של דבורה מן התנ"ך.

שירת הים היא השירה ששרו משה ובני ישראל לאחר חציית ים סוף. קשה לדמיין את ההתרגשות – אך לפני שעות אחדות, עמד העם חסר אונים על סף כליה. עם עבדים, שזה עתה יצא ממצרים, מעבדות לחירות, והנה הוא נמצא במצב קטסטרופלי – לפניו הים ומאחוריו שועט הצבא החזק בעולם, על סוסיו ופרשיו והנשק המודרני והמתוחכם ביותר. אין לבני ישראל מוצא, קצם קרב. והנה הים נבקע לשנים, בני ישראל עוברים בתוכו בחרבה. והנה מצרים טובעים בים. בני ישראל רואים את הנס הגדול, "ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת: אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים". וכשמשה מסיים לשיר, מרים הנביאה לוקחת את התוף בידה וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות. אכן, שמחה גדולה.

חז"ל כותבים במדרש: "באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה: 'מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?'"

האם יש בכך ביקורת של חז"ל על שירתו של משה? אפשר לפרש את המדרש בהבנת ההבדל בין מלאכי השרת לבני האדם. שמחת הניצחון של בני אדם שנושעו מצרה גדולה מובנת מאליה. בני אדם אינם מלאכים. אך ממלאכים ניתן לצפות ליותר, לראיה רחבה יותר. ובראיה הרחבה, גם במלחמה הצודקת ביותר, ואין מלחמה צודקת יותר מהצלת בני ישראל מהשמדה, יש לזכור שגם האויב הוא אדם, ומותם של בני אדם, גם אם הוא מוצדק, אינו עניין לשמחה. "בנפול אויבך אל תשמח".

אך מדרשי חז"ל אינם מיועדים למלאכים, אלא כדי ללמד מוסר את העם היהודי. המסר של חז"ל הוא לראות ולהבין שגם האויב הוא אדם, ולכן גם במלחמה אין מקום להתלהמות, לדה-הומניזציה ולדמוניזציה של האויב. הלקח הזה נכון גם לימינו. אין צודקות ממלחמות ישראל, בוודאי מהמלחמה בטרור. מלחמה אינה פיקניק, היא גובה מחיר כבד מאתנו ומן האויב. ובמלחמה יש לשמור ככל הניתן על טוהר הנשק ועל מוסר הלחימה, ולזכור שמחיר הדמים של האויב, אינו סיבה למסיבה.

לקראת סוף הפרשה, מסופר על המלחמה הראשונה של בני ישראל לאחר יציאת מצרים – המלחמה בעמלק. לאחר הניצחון על עמלק, מבטיח אלוהים למשה שימחה את זכר עמלק מתחת לשמים, וש"מלחמה לה' בעמלק מדור דור". אין כל הסבר לאמירה הזאת. מה היה חטאו של עמלק? הרי מדובר בסך הכל במלחמה בין שני עמים. כל הכתוב בפרשה הוא "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". מה ההבדל בין המלחמה הזאת לשאר מלחמות בני ישראל בעמי הסביבה?

התשובה לכך ניתנת בספר דברים, שם ישראל מצווה לזכור את אשר עשה לו עמלק ולמחות את זכר עמלק. בספר דברים יש גם נימוק: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.

חטאו של עמלק, היה בכך שלא נלחם מלחמה הוגנת, צבא מול צבא, אלא התנפל על החלשים, אלה שהשתרכו מאחור, שזינב בנחשלים. יש כאן אמירה החורגת מפרשת עמלק, ואופיינית לתורה כולה – הדאגה לחלש היא לב החוק התנ"כי ופסגת האחריות הנדרשת מהנהגת עם ישראל. הפגיעה דווקא בחלשים, היא חטא בל יכופר.

ואף על פי כן, לא קלה המצווה להשמיד עם. דורות של פרשנים ניסו להתמודד עמה, מתוך הבנה שאי אפשר לקבל אותה כפשוטה. כיוון שזהותו של עמלק אינה ידועה לנו, חז"ל הציגו את עמלק כביטוי לרע ואת המצווה להשמיד את עמלק כמלחמה ברע הקיים בכל אחד מאתנו. איני יודע האם הפרשנות הזאת תואמת את פשט המקרא, אך זו הפרשנות הראויה, שהרי את התורה אנו ממשיכים לכתוב ונמשיך לכתוב גם בעתיד. ואם דורות של פרשנים מגדירים כך את עמלק – זאת התורה. וכל ניסיון לשייך את עמלק לאויבי ישראל היום, הוא כפירה.

"מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני"? על המדרש הזה עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו. בתוך מורשת ישראל יש מדרש זה, ויש "הטוב שבגויים הרוג". בידינו הבחירה מהי היהדות שלנו. אמור לי מה ציטוטך ואומר לך מי אתה.

אין כל סתירה בין יחס אנושי לאויב לבין אמונה בצדקת הדרך ובצדקת המלחמה. דווקא כיוון שאני ריאלי, ויודע שמלחמת העצמאות שלנו לא נגמרה ושהיום בו נפסיק להילחם על קיומנו אינו נראה באופק, ברור לי שעלינו להקפיד לשמור על צלם האנוש שבנו.

שמחת הניצחון, השמחה על הישועה ועל ההיחלצות ממצוקה ומסכנה קיומית מובנת ומוצדקת. אולם עצם מותו של האויב אינו משמח. "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?"