* "יש שופטים בירושלים", מרבים לצטט דברים אלה של בגין, בפולמוס הסוער המתנהל על מעמדו ותפקודו של בית המשפט העליון. אולם מן הראוי שנזכור, שבגין אמר את הדברים במציאות שונה לחלוטין. בתקופת בגין, בית המשפט העליון היה בימיו הגדולים ביותר, בהם נהנה מיוקרה גדולה. ההתדרדרות ביוקרת בית המשפט העליון נובעת מהמהפכה החוקתית של אהרון ברק; מהפכת האקטיביזם השיפוטי, "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט". שופטי בית המשפט העליון ונשיאיו טרם המהפכה של ברק, לא היו פחות גדולים מברק. אבל הייתה בהם מידת הענווה שחסרה לברק – הענווה להבין שהרשות השופטת היא צלע במשולש השלטוני, לצד הרשות המחוקקת והמבצעת; משולש המקיים הפרדת רשויות משולבת במערכת איזונים ובלמים. הייתה בהם מידת הענווה "להסתפק" בתפקידם, שאין ערוך לחשיבותו, כשופטי בית המשפט העליון, והם לא התיימרו להחליף את הרשויות האחרות ולהתחיל לעסוק בפוליטיקה.

הנשיא האחרון של בית המשפט טרם מהפכת ברק, היה מאיר שמגר. בניגוד לקודמו בתפקיד משה לנדוי, שמגר לא התעמת עם ידידו, מקורבו ומחליפו אהרון ברק על סוגיית האקטיביזם השיפוטי. אולם על סמך ההבדל הרב באופן בו הנהיגו השניים את בית המשפט, אני מרשה לעצמי לשער שהוא לא שבע נחת מן השינוי הדראסטי.

שמגר, שאינו מרבה להתראיין, העניק ראיון למוסף "סופשבוע" של "מעריב". הראיון נערך על רקע שיח הקורבניות וזריעת הפאניקה מפני "התנפלות על הדמוקרטיה, מתקפה על בית המשפט, סתימת פיות, ניסיון להפחיד את התקשורת" וכו'. מול זורעי הפאניקה, ובהם הנשיאה היוצאת של בית המשפט וקודמה לתפקיד, שמגר נשמע כמבוגר האחראי, כקול השפיות ושיקול הדעת. "אני מסרב להצטרף לפאניקה השוררת בציבור". בדרך כלל שמגר אינו תומך בחוקים השנויים במחלוקת, אך אין הוא סבור שהתנגדותו להצעה זו או אחרת הופכת אותה לאנטי דמוקרטית, לאומנית, גזענית, פשיסטית, סותמת פיות ושאר סיסמאות העדר. הצעת חוק שהוא מתנגד לה, היא הצעת חוק לגיטימית לא פחות מהצעה שהוא תומך בה. הוא מזכיר שרוב ההצעות שמדובר בהן לא התקבלו, ואלו שהתקבלו, אם לא תהיינה טובות תוחלפנה שוב בעתיד. פשוט ואמתי.

שמגר מסרב להתרגש מהתיקון לחוק לשון הרע, ולבטח הוא לא ידקלם את הכינוי חסר השחר "חוק ההשתקה". שמגר, המזוהה כל כך עם פסיקות המבטיחות את חופש הביטוי, יודע שאין בהצעת החוק הזאת כל בעיה של חופש ביטוי. "החוק הזה שכולם נרעשו ממנו קיים זמן רב ועכשיו רק הגדילו את הסכומים. אני לא סבור שזו פגיעה בחופש הביטוי. אני לא רואה בזה נזק, כי כל מקרה יידון לגופו. לשופט יש שיקול דעת, לפעמים תקרת העונש היא מאסר עולם ושופט נותן שנה אחת. ובכל מקרה לאדם יש זכות ערעור". כל כך פשוט, כל כך אמתי, כל כך שונה מההתלהמות נוסח "חוק ההשתקה". וכך המראיין שואל אותו על חוק אחר חוק, ומקבל תשובות שפויות, שקולות, צנועות.

כך הוא התייחס לחוק להגבלת תרומות לעמותות ממדינות זרות: "הרי זו חקיקה שלא עברה בסוף. אני חושב שתמיכה בגוף פוליטי על ידי ממשלה זרה היא דבר שהיה צריך להפחיד כל אזם שמאמין בדמוקרטיה אמתית. אפילו בארצות הברית יש חקיקה חריפה נגד הנושא הזה. אני אישית לא הייתי מתערב בכלל בענייני הכסף. שכל אחד יעשה עם התרומות כרצונו. אבל איני אוהב שממשלה זרה מתערבת בכספי העמותות. זה לא תקין". כן, הוא אמנם לא תומך בהצעת החוק, הוא אינו חושב שזאת הדרך להתמודד, אך הוא אינו מתבלבל – הבעיה האמתית אינה הצעת החוק, אלא המציאות שעמה מנסה החוק להתמודד – ההתערבות הבלתי נסבלת של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית. התופעה הזאת אינה תקינה. התופעה הזאת מפחידה. התופעה הזאת מנוגדת לדמוקרטיה אמתית. ובאנדרסטייטמנט האופייני לשמגר, אמירות כאלו מבטאות התנגדות וביקורת חריפות ביותר של הנשיא לשעבר כלפי התופעה הרעה והמזיקה הזאת.

שמגר מתנגד גם, בצדק, לרעיון השימוע למועמדים לעליון בכנסת, אך גם את החוק הזה הוא מסרב לתייג כבלתי דמוקרטי, כביכול. "זה דבר שקיים בארצות הברית, שם שופטים מתמנים על פי שקולים אחרים וקשה להתמנות אם אינך שייך למפלגה שיש לה רוב בסנאט. טוב שהצעת החוק הזו לא עברה אצלנו... ארצות הברית היא מדינה דמוקרטית מובהקת, לא כל מה שקיים שם טוב בשבילנו. ... לדעתי, לא עמדו מאחורי הצעת החוק מניעים פוליטיים והיא עלתה בעיקר מכיוון שרצו להעתיק אותה מארצות הברית".

* בשבוע שעבר הענקתי במדור זה צל"ש ל"הארץ" על המקום הנרחב שהציב, בכותרת הראשית של ערב שבת, למחקר של מכון גוטמן על זיקת הציבור לדת, למסורת ולאמונה. שבחיי היו על עצם הבחירה בסוגיית הזהות התרבותית היהודית שלנו כנושא מרכזי כל כך. כנראה שהגבתי בתמימות מה; שלא השיח הזהותי עניין באמת את העיתון, אלא המחקר היה יריית הפתיחה לעליית מדרגה בקמפיין הקורבני של זריעת הפאניקה.

ועכשיו, לא זו בלבד שהממשלה לאומנית וגזענית וסותמת פיות ומנסה להרוס את בית המשפט ולשבור את התקשורת וגו'. כעת מסתבר גם שהעם יותר ויותר דתי / מתחרד / גזען וכו'. את הטון נתן ביום א' שעבר גדעון לוי שסנט בחברה הישראלית על גזענותה, כפי שבאה לידי ביטוי, כביכול, במחקר. ובהמשך השבוע, ב"הארץ" ובתקשורת כולה, התבכיינות רבתי, קפיצת מדרגה רבתי בשיח הקורבני.

ואם עד אתמול המיעוט החרדי כפה את דעתו על הרוב החילוני, מהיום הרוב הדתי רומס את המיעוט החילוני. ואם אתמול הגישה הייתה שמי שאינו דתי אורתודוכסי הוא חילוני, לפתע הגישה היא שמי שאינו חילוני אתאיסט, הוא בהכרח מתחרד ומתחר"ל.  

הקורבניזם המתבכיין הגיע לשיאו במאמרו של קרלו שטרנגר "דת ההומניזם". במאמרו הוא קורא למיעוט החילוני הנרדף להתמרד. "היחס כלפי הליברלים החילונים כיום גרוע כמעט כמו היסח כלפיה ערבים ... בניגוד לדתיים הלאומיים והחרדים, אין לנו זכויות כלשהן של מיעוט. אנחנו משלמים בשביל כולם ואיננו מקבלים שום דבר לעמן צרכינו. חילונים ליברליים צריכים לנקוט צעד קיצוני: עלינו לסרב להשתתף בעיוות הדמוקרטיה, שלפיו על הרוב לרמוס מיעוטים. כמו החרדים נפגין ונזעק כי רומסים אותנו. כמו המתנחלים נאמר, שהחוקים אינם חלים עלינו. עלינו להכריז שההומניזם הוא דתנו ולרוש מעמד של מיעוט דתי. עלינו לעמוד על כך שהאמונה הדתית שלנו אוסרת עלינו לדכא עם אחר. הומניסטים יילחמו בכל מלחמה שנועדה להגן על המדינה, אולם לא ישתתפו בכיבוש. אם יהודים דתיים לאומיים יכולים להכריז שלא יפנו התנחלויות, אנחנו יכולים להכריז שלא נגן עליהן. נכריז , שהדת שלנו אוסרת להשתתף בכל טקס או מנהג שאינו מעניק זכויות שוות לנשים ולהומוסקסואלים. נכריז גם שהדת שלנו אוסרת עלינו לאכול חיות שהומתו בדרך שאינה מצמצמת למינימום את סבלן. אם חיילים חרדים יכולים לדרוש כשרות מיוחדת אפילו במוסדות ציבור, אנחנו זכאים לאכול בשר שאינו כשר". איזו קורבניות!

* הכותרת הראשית ב"הארץ" מדווחת על הרצאה של ראש השב"כ יורם כהן בפורום סגור בת"א. איני מכיר את הסטנוגרמה המלאה של ההרצאה, אך מעניין לבחון כיצד העיתון בחר להציג בכותרות ובכותרות המשנה את הדברים שפירסם בכתבה.

הכותרת הראשית מצטטת את ראש השב"כ בנושא תג מחיר: "מתנחלי יצהר מטילים טרור על הממשלה". כותרת המשנה: "מעורבותם בטרור הולכת ופוחתת. יש להבין אותם". אכן, בהנחה שהציטוט מדבריו של כהן מהימן, הדברים נאמרו. אולם ניתן היה לתת גם כותרת אחרת, אף היא מתוך דבריו: "תג מחיר – קבוצה קיצונית שמונה כמה עשרות צעירים. כלל הציבור ביש"ע שומר חוק ולא מפעיל אלימות, ממלכתי ונאמן למדינה". כותרת משנה: "עצרנו בשנה האחרונה 20-30 מעורבים בטרור מקרב ערביי ישראל בשנה האחרונה". גם כותרות כאלו מתבססות על דברי ראש השב"כ.

ניתן ללמוד מכך עד כמה חשוב לקרוא טקסט עיתונאי באופן ביקורתי. האמת היא שכהן הציג את סוגיית ערביי ישראל ואת סוגיית המתנחלים באור דומה מאוד. רוב גדול מאוד של הציבור מתון ושומר חוק, אך יש כמה עשרות קיצונים אלימים. עם זאת, יש הבדל אחד – לערביי ישראל הנהגה "הרבה יותר קיצונית מרוב הציבור, ולפעמים היא מושכת למחוזות שרוב הציבור אינו מזדהה אתם". אני רוצה מאוד לקוות שכהן צודק באבחנתו כלפי ערביי ישראל. בהנחה שהוא צודק, נותרת שאלה מדוע הוא בוחר שוב ושוב את עזמי בשארה, אחמד "שאהידים" טיבי, זועבי ושות'.

כהן צודק בתארו את מפגעי תג מחיר כ"כמה עשרות". הוא גם צודק בהגדרתו אותם כטרוריסטים. ודווקא מן הסיבה שמדובר בטרוריסטים מצד אחד ובקבוצה קטנה מצד שני, כישלון השב"כ בפיצוח הקבוצה ובהתמודדות עמה – מחפיר.

דברים מעניינים נוספים אמר כהן על המו"מ עם הפלשתינאים: "יו"ר הרשות הפלשתינאית מחמוד עבאס (אבו מאזן) אינו מעוניין לנהל משא ומתן עם ישראל, כיוון שהוא סבור שהממשלה הנוכחית בישראל לא תציע לו מה שקיבל מהממשלה הקודמת".

מה ניתן להסיק מכך? ראשית, שהגורם לקיפאון במו"מ הוא סירובם של הפלשתינאים לנהל מו"מ. שנית, שהם נוהגים כך כיוון שהם רוצים לחדש את המו"מ מנקודת הקצה של הוויתורים של אולמרט, אותם הם דחו. כזכור, הם דחו הצעה של אולמרט לנסיגה מלאה לקווי 49', עם "חילופי שטחים" מזעריים וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים.

אך האמירה הזאת לא תהיה הכותרת הראשית ב"הארץ", מאחר והיא נוגדת את הקו שלו – האשמת ישראל במבוי הסתום במו"מ.

* אני שב לנושא בו עסקתי בשבוע שעבר – המסלול המקוצר לדוקטורט של יאיר לפיד. איני תומך ביאיר לפיד, להיפך – הוא מעורר בי התנגדות חריפה, אותה ביטאתי בשני מאמרים מאז הכריז על הצטרפותו לחיים הפוליטיים. אולם בנושא זה, איני שותף ל"עליהום". יתכן שלפיד עצמו אכן אינו האיש הראוי לקיצורי מסלול מסוג זה ושהוא קיבל את הפריבילגיה בשל סלביותו, אולם העיקרון של זכות האקדמיה לשפוט אנשים על כישרונותיהם והצטיינותם מחוץ לאקדמיה, הוא עיקרון נכון. הפגיעה בזכות הזאת בשל העליהום הזה, היא נזק גדול, בעיקר לאקדמיה. התגובה החריפה, החד משמעית, המיידית של המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) להפסקת הנוהג הזה, מתוך אימת תקשורת צדקנית ומוסרנית מדאיגה, כיוון שניבטת ממנה הנהגה שמרנית, קטנונית ופרוצדורליסטית של מערכת ההשכלה בישראל.

חתן פרס נובל לרפואה פרופ' אהרון צ'חנובר יצא במאמר ב"הארץ" נגד עמדת המל"ג. הוא הוכיח שההיסטוריה האקדמית רצופה מקרים שבהם חסרי השכלה פורמלית הגיעו לפסגת היצירה וההוראה האקדמית, שלא לדבר על פסגת ההצלחה בכלל. ברנרד לואיס מאוניברסיטת פרינסטון נהפך למזרחן החשוב בעולם אולי ומיכאל קוק האנגלי מוביל עמו ועם אחרים אל פסגות ההבנה של ההיסטוריה והתרבות של האסלאם. אף לא אחד משניהם אינו בעל תואר שלישי מאוניברסיטה כלשהי, אך אין זה מפריע להם לחנך רבים. הסופרים עמוס עוז, חיים בר וא.ב. יהושע הם פרופסורים מן המניין באוניברסיטאות ישראליות ומורי ספרות לרבים, כאשר לאיש מהם אין דוקטורט. האם מישהו היה מעז לוותר עליהם?" אני שב ומזכיר, שזכיתי ללמוד אצל פרופ' חיים באר והוא גדול המורים שזכיתי ללמוד מהם, ובשנותיי באקדמיה זכיתי ללמוד אצל טובי המרצים. דבריו הנכוחים של צ'חנובר: "מן המפורסמות הוא כי חינוך אוניברסיטאי לא הפריע לאיש להיוותר חסר השכלה; לצערי הוא אף עודד רבים להישאר במצב זה. לאוניברסיטאות תפקיד חשוב בהקניית ידע קיים ובחינוך למציאת פתרונות מגירה לציבורים רחבים, אך זאת במחיר כבד של מניעת מחשבה יצירתית. מעצם העובדה שזהו תהליך המוני, שבוגריו הרבים יוצאים לשוק העבודה הוא מלווה בהענקת תארים וביצירת היררכיות המעידות על רמת החינוך שנדרש. מן הסתם אין כנראה דרך אחרת. אלא שהגולם קם על יוצרו והתארים נהפכו לעיקר. עקב כך, נשכח תפקיד חשוב לא פחות, שבשל הקושי ליישמו רוב האוניברסיטאות בעולם נכשלות במילויו – והיא לעודד יצירתיות, מקוריות וחשיבה בלתי שגרתית ולאתר את המצוין, זה הטס על כנפי הדמיון". לכן, צ'חנובר מביע תמיכה באוניברסיטת בר אילן ובהחלטה לקבל תלמידים ללימודים לתואר מתקדם בלי שיהיה בידם תואר ראשון. אני מקווה שהאוניברסיטה תעמדו בלחצים המופעלים עליה ושהאוניברסיטאות הנוספות יאפשרו אף הן במקרים חריגים לימודים לתארים מתקדמים ללא צורך בתארים קודמים".

* המלצותיי השבוע: מוסף התרבות ואמנות של "הארץ" מציין את יום הולדתו ה-75 של יהושע קנז ו-25 שנים לצאתו לאור של ספרו הנפלא "התגנבות יחידים", בהבאת הרצאותיהם של עמוס עוז ורונית מטלון בערב חגיגי לכבוד האירועים הנ"ל.

במוסף "הארץ" - כתבה של רם אורן על ספרו החדש "נפש הומיה" העוסקת בסיפור אהבתם של מחבר "התקווה" נפתלי הרץ אימבר ואשתו של סיר לורנס אוליפנט, הבריטי הנוצרי שקידם כל כך את ההתיישבות היהודית בא"י, שאימבר שירת כמזכירו.

* הברקת השבוע מתוך "אפעס": "הערכות: מינוי המבקר החדש יעוכב עד שלינדנשטראוס יסיים לבדוק את הליך בחירת מחליפו".

* "חדשות בן עזר"