הבלוג של אורי הייטנר

כיצד דרשו חז"ל את הפסוק מספר שמות "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה", באמצעות הפסוק משיר השירים "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"? כיצד באמצעות הפסוק משיר השירים דרשו חז"ל שבני ישראל סירבו להיגאל ממצרים ומה ניתן ללמוד מכך על רצון הגאולה של דור חז"ל? ומה ניתן להשליך מכך לימינו? וכיצד רש"י מפרש מדוע התורה לא נפתחה בפסוק זה? ואיך רש"י חזה כבר לפני 900 שנה את טענות "ליסטים אתם" שיופנו אלינו כאשר העם היהודי ישוב לארצו, אך מצד שני הוא לא חזה ולא העלה על דעתו שיהודים יאמרו "ליסטים אנחנו"? וכיצד מתקשרת העובדה הזאת לחוסר הרצון להיגאל – ערב יציאת מצרים, בתקופתם של חז"ל ו... בימינו?

השיח המלומד הזה נשמע בוודאי כמו דיון בבית המדרש, אולי אפילו בישיבה גבוהה, אך זהו דיון שנערך במנהלת הפיתוח של הגולן. נטלו בו חלק אנשים העוסקים מידי יום, במהלך יום יום עבודתם, בסוגיות הפיתוח הכלכלי של הגולן, פיתוח התיירות, מחקר ופיתוח חקלאי, ניהול נושא התעסוקה בגולן טיפול בסוגיות הקולחין והביוב, ענייני המאגרים והמים – מה להם ולדיון הבית מדרשי הזה?

מזה כשש שנים, מידי יום חמישי בבוקר, נוטלים עובדי היחידות הנ"ל פסק זמן ומקדישים 45 ד' עד שעה לדיון ברומו של עולם, בלימוד משותף של טקסטים יהודיים. אני אחד מחמשת המנחים של הלימוד, ואחת לחמישה שבועות אני מעביר שיעור. לעתים השיעור עוסק בפרשת השבוע, לעתים במועד קרוב בלוח השנה העברי ולעתים בסוגיה אקטואלית. וכך, ערב שבת פרשת "בא", הקדשנו את השעה כולה לפסוק אחד מן הפרשה.

אני שותף היום והשתתפתי בעבר בפורומים רבים של למידה, כלומד וכמלמד. ודווקא לקבוצה הזאת, אליה אני קשור מאז 2006, אני חש קרבה מיוחדת. המיוחד בקבוצה הזאת, הוא דווקא העובדה שאין זה פורום של אנשים שהרצון ללמוד ליכד אותם לקבוצה, אלא של אנשים שהמשותף להם הוא מקום העבודה שהם חולקים. יש דבר מה יפה בכך שבשיא לחץ העבודה, עובדים בדרגים שונות – מנהלים בכירים יותר ופחות, אנשי מקצוע ומזכירות קובעים עתים לתורה, מניחים בצד את עבודתם הלוחצת ויושבים לעסוק בלימוד משותף. יש לציין שההשתתפות היא וולונטרית לחלוטין – מי שרוצה משתתף מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. הקבוצה  מגוונת מאוד – דתיים וחילונים, נשים וגברים, רמות שונות של בקיאות (לצד היתרונות הגדולים של הבקיאות, יש לה גם חסרונות – לעתים הלומד שבוי בפרשנות עליה גדל מאז הגן וקשה לו להיפרד ממנה וללמוד את הפסוק באופן חופשי ופתוח).

סוג כזה של פעילות מגלם בעיניי דברים רבים שאני מאמין בהם – שמקום עבודה אינו רק ארגון לביצוע מטלות מסוימות אלא גם קהילה. שבהיותו קהילה, עליו לתת מענה לצרכים שונים של העובדים ובהם צרכים תרבותיים ורוחניים. שאין כמו לימוד משותף כדי לתת מענה לצרכים אלה, של העובד כפרט, של הצוות כצוות ושל מקום העבודה (יש לציין שבמקרה זה אין מדובר בצוות אורגני, אלא בעובדים ביחידות וצוותים שונים). שלימוד יהדות במקום העבודה מחבר את האנשים זה לזה, מחבר אותם למקום עבודתם, מחבר אותם  לקהילה בתוכה הם פועלים לצד החיבור המובן מאליו ליהדות, לעם ישראל, לארץ ישראל.

מי שיזם ומוביל את הלימוד המשותף הוא רוני זיגלר, מנהל "קולחי גולן". שנים אחדות קודם לכן, כשרוני שירת כסגן ראש המועצה, הוא יזם לימוד כזה למנהלים במועצה. בשנותיי כמנהל המתנ"ס, לא היה בעבורי תענוג גדול יותר מלפתוח את השבוע, כל שבוע, בכל יום א' בשבוע, בלימוד יהדות עם עמיתיי לעבודה.

גם בצוות "יובלים" – המרכז לתרבות וזהות יהודית שאותו אני מנהל, הנהגתי לימוד משותף. כל ישיבת צוות מחולקת לשניים – מחציתה הראשונה לימוד ומחציתה השניה דיון בסוגיות שעל סדר יומו של הארגון. בכל ישיבה, חבר אחר בצוות מנחה את הלימוד ומקדיש זמן רב להכנה. כמעט בכל צוות שאני שותף לו; צוות עובדים או צוות וולונטרי, אני מנסה ליזום לימוד משותף, בתחילתו או בסופו של כל מפגש. אני מאמין, שהלימוד הזה תורם לצוות ולארגון לפחות כמו הדיון המעשי, והוא מקדם משמעותי של תפוקה בעבודה ושל קבלת החלטות נכונות.

בימים אלה, שבהם מתנהל אחד המאבקים החברתיים הצודקים ביותר מזה שנים רבות – המאבק נגד העבדות של ימינו; הניצול המחפיר של עובדי הקבלן, ראוי להעלות על נס מקומות עבודה המתייחסים לעובדיהם קודם כל כבני אדם ולא כאמצעי ייצור. ואין כמו מתן הזמן והזכות ללימוד משותף, כדי לבטא את הגישה הזאת.

                                                                                                                                * "שישי בגולן"