תודה למשה כהן, על שבמאמרו הציני "עופר צודק" לא הצטעצע בפוליטיקלי קורקט, והציג ללא כחל וסרק את עולם המחשבה האפל שמאחורי ביטויים מכובסים דוגמת "גמישות ניהולית", "יעילות" וכד'. וכך כותב כהן: "מה יש לדבר, הניסיון של עשרות שנים הוכיח שמתן קביעות לעובדים הוא מרשם בטוח לשיפור מוסר העבודה ולהעלאת הפריון. מרגע שעובד יודע שלא ניתן לפטר אותו, הוא מקפיד לא לצאת בשעות העבודה, ולהשקיע מאמץ מרבי".
הנה, כל התורה כולה על רגל אחת. העובד הוא עצלן ותכמן מטבעו והדרך היחידה לגרום לו לעבודה, היא מוטיבציה שלילית, הפחד מפיטורין. רק עם אקדח לרכה הוא יעבוד כמו שצריך.
זה העולם האפל המחזיר לעולמנו את העבדות. זו אותה גישה שהתירה למעסיק להכות את העובד רק לפני קצת יותר ממאה שנה, עד שמאבקי הסוציאל דמוקרטיה וארגוני העובדים הצליחו להוציא את ה"זכות" הזאת אל מחוץ לחוק, במאבק הדומה בטיבו למאבק הצודק נגד חרפת עובדי הקבלן.
המאבק למען עובדי הקבלן הוא מאבק למען ערכי החופש וחירות האדם נגד שיעבוד העובדים הנובע מאי אמונה באדם. מצער מאוד, שתופעת עובדי הקבלן נפוצה כל כך במדינת היהודים – העם שהנחיל לעולם את שנאת העבדות ואהבת החירות; עם שנולד מתוך מרד עבדים ויציאתם לחירות. עם שהנחיל לעולם את השבת ואת החקיקה הסוציאלית, שנועדה להגן על האדם העובד מפני שעבוד. תופעת עבדי הקבלן היא חרפה לאומית.
כל חיי הבוגרים אני משרת בתפקידי ניהול. בכל תפקידיי, העובדים אותם ניהלתי הצטיינו במוטיבציה גבוהה. הסיבה לכך, היא שמה שהניע אותם לא היה פחד אלא תחושת שייכות, הזדהות ושליחות. איני מדבר רק על עובדים בתפקידי ניהול וריכוז, כי אם גם על עובדי אחזקה וניקיון. מעבר לעצם ההתייחסות הערכית, ההומאנית, לעובד כאל אדם ולא כאל "כוח אדם", לא כאל "אמצעי ייצור", בסופו של דבר הגישה הזאת גם משתלמת. עובד שמכבדים אותו, עובד שמרוצים ממנו, עובד שאינו מפחד משוט הפיטורין, הוא עובד טוב יותר, מסור יותר, ראש גדול יותר, עם מוטיבציה גבוהה יותר. הן העובד והן מקום העבודה נשכרים מכך.
מותר לפטר עובד ולעתים אין מנוס מכך. לא אחת, נאלצתי לפטר עובדים. עשיתי זאת רק לאחר מיצוי כל דרך אחרת ותוך הקפדה על מתן כל הזכויות לעובד המפוטר. זכויות, הנשללות מעבדי הקבלן.
הקפיטליזם הדורסני מדבר גבוהה גבוהה בשם ערכים של חופש, ובעטיים מתנגד להתערבות המדינה. מאחורי המילים הרמות, מדובר בחופש לדכא ולהשפיל את העובד, לרמוס את זכויותיו ולשלול את חירויותיו.
כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בשירו "אני מאמין": שחקי שחקי על החלומות / זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך. // כי עוד נפשי דרור שואפת, / לא מכרתיה לעגל-פז, / כי עוד אאמין באדם, / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי-הבל, / ירוממנו במתי-על; / לא ברעב ימות עובד, / דרור לנפש, פת לדל.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
