הבלוג של אורי הייטנר

המחישה זאת היטב זהבה גלאון בנאום ההסתה שנשאה עם בחירתה להנהגת מרצ, בו התלהמה: "אנחנו יודעים איפה הכסף, אצל החרדים ו'אמתנכלים'", בסגנון שלא היה מבייש תקופות אפלות בהיסטוריה של עמנו.

אולם בעקבות תגובתו של ידידי יניב גולן, "כלואים בתוך 'אקיבוש'", אני רואה לנכון להציג את הפן הנוסף של דמון "אקיבוש", כגישה פשטנית ורדודה המשחררת אותנו מהתמודדות רצינית עם מורכבות הסכסוך הישראלי פלשתינאי והסכסוך הישראלי ערבי.

אני חייב לציין לשבח את יניב גולן על תובנתו ש"הילד אמנם בוכה בלילה בגלל הגזים בבטן". כמעט רציתי להשיב לו: "אותך לגדעון לוי", הרי אמירה כזאת היא כמעט כפירה בעיקר. אולם דומה שיניב כתב את שש המילים הללו במהירות רבה, לפני שמישהו ירגיש, ומיד הוסיף את ה"אבל" המתבקש, שממנו והלאה שב, הסביר וייצג את תאוריית "אקיבוש".

"אקיבוש" נותן לנו הסבר מאוד פשוט, ליתר דיוק – פשטני, לסוגיה של מאבק בין שני עמים על הארץ. אין כאן מאבק כזה, אלא "אקיבוש" האכזרי של עם אחד על משנהו. "אקיבוש", שיניב חוגג את יומולדתו ה-45, פוטר אותנו מהתמודדות עם השאלה, מה גרם לו? הרי לפני 45 לא היה "אקיבוש" ומדוע ישראל נאלצה לצאת למלחמת מגן על זכותה להתקיים? "אקיבוש" משחרר אותנו מלהתמודד עם השאלה מדוע כאשר הסתיים "אקיבוש" ברצועת עזה - ישראל נסוגה מכל השטח עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה עד אחרון  היהודים – התגובה הייתה הפיכת השטח ממנו נסוגונו כבסיס לפשע מלחמה מתמשך של ירי טילים מכוון לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית, הן כאשר פת"ח שלט ברצועה והן תחת שלטון חמאס.

יניב לועג לתכנית אלון שבה אני דוגל, ובעצם למורשת רבין שניסה ליישם אותה עד נשמת אפו האחרונה. בצדק הוא לועג, מבחינתו, שהרי אין סתירה מובהקת יותר מזו שבין המורשת המורכבת הזאת לבין הפשטנות של "אקיבוש". האמת היא, שיש לשוללי רעיונות הפשרה הטריטוריאלית בנוסח מורשת אלון ורבין טענה אחת ניצחת, שאין עליה מענה – לתכנית הזאת אין פרטנר בצד השני. אולם זה הדבר היחיד המשותף לפשרה הטריטוריאלית ולמסקנה המתבקשת ממיתוס "אקיבוש", נסיגה מלאה לקווי 49'. הרי כאשר ברק ואולמרט הציעו הצעות כאלו, הן נדחו – הצעת אולמרט בבוז, הצעת ברק בדם ואש ותמרות עשן. מיתוס "אקיבוש" משחרר אותנו מלנסות להבין מדוע הן נדחו, כיוון שהוא משחרר אותנו מלהביט נכוחה אל פני המציאות המזרח תיכונית ומלהבין את מהות הסכסוך. הסכסוך נובע מסוגיה אחת ויחידה – סירובם של הערבים ובעיקר של הפלשתינאים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית במזה"ת. ומאחר ולא צפוי בקרוב שינוי במציאות הזאת, וכל עוד רבים בתוכנו מאמצים את הנראטיב של "אקיבוש" אין סיכוי שיחול שינוי כזה, המסקנה העגומה היא שבקדנציה שלנו נגזר עלינו, כנראה, לחיות על החרב. אמנם במציאות כזאת בנינו מדינה לתפארת, והפגמים בה אינם נובעים כלל מהמציאות הזאת, אבל זו תחזית לא מעודדת במיוחד. במקום להיישיר אליה מבט ולהתמודד אתה באומץ וביושר, קל מאוד לברוח למיתוסים ונראטיבים נוסח "אקיבוש". הרי זה כל כך פשוט – בסך הכל יש איזו בעיה שנקראת "אקיבוש", נסיר אותה, רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כן.

כאשר מיתוסים מחליפים התמודדות עם המציאות, הם מסמאים את עינינו. וכך מיתוס "אקיבוש" מביא לאמירה כמו "כשיגיע לבגרות ימצא את עצמו שובר דלתות באישון לילה כדי לפרוץ לתוך בתי הפלשתינאים בחיפוש אחר 'מבוקשים' ...". "מבוקשים" במרכאות, כמובן. שהרי סתם אנו שולחים את ילדינו להתנכל לפלשתינאים בשם אקיבוש. כנראה שיניב מתגעגע למציאות שהייתה כאן אך לפני עשר שנים. תזכורת – לאחר הסכם אוסלו ישראל נסוגה מן האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ביהודה ושומרון. רובם המכריע של הפלשתינאים לא ראו חייל ישראלי במשך 5 שנים. והנה, אותם שטחים היו חממה ובסיס יציאה למחבלים מתאבדים (אותם שאהידים הנערצים על אחמד טיבי) שזרעו מוות, שכול ויתמות המוניים בערינו, באוטובוסים, במסעדות, בקניונים. שנה וחצי הבליגה ישראל על מתקפת הטרור, עד שכלו כל הקצין ויצאה למבצע "חומת מגן", שבעקבותיו צה"ל וכוחות הביטחון חזרו לפעול בשטחי הרשות הפלשתינאית, (שאמנם היא אינה מדינה עצמאית לחלוטין, אך היא לא רחוקה מכך, והמציאות בה לבטח קרובה לעצמאות יותר מאשר לכיבוש). כאשר אנו שומעים בכל בוקר על מבוקש שנעצר, עלינו לברך את החיילים שסיכנו את חייהם כדי לעצור את הפיגוע הבא, ולמנוע חזרה למציאות של מתקפת הפיגועים. אולם עיניהם של החיים בסרט "אקיבוש" טחו מלהביט נכוחה אל המציאות. בעיניהם מדובר בקלגסים סדיסטים שסתם, בשביל הכיף, שוברים דלתות באישון לילה כדי לפרוץ לתוך בתי הפלשתינאים בחיפוש אחר "מבוקשים". המרכאות במקור. פשטנות, כבר אמרנו?

                                                                                                                         * "ידיעות הקיבוץ"