הבלוג של אורי הייטנר

ביום ד', לאחר פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון אודות ערעורה של אילנה דיין על הרשעתה בעבירת לשון הרע במחוזי, פנה אליי עורך מדור דעות ב"ישראל היום" וביקש ממנו לכתוב מאמר בנדון לטור שלי בעיתון. השבתי בשלילה. לא קראתי את פסק הדין, לא קראתי את פסק הדין במחוזי, לא צפיתי בתכנית "עובדה" שעליה נסוב הדיון ואין לי הכלים להביע דעה. כמי שמרבה לבקר את העֵדֶר הטוען, למשל, שמתנהלת מתקפת חקיקה נגד הדמוקרטיה הישראלית כאשר ניתן לראות בעליל שרבים מן הכותבים כלל לא קראו את הצעות החוק ופשוט מדקלמים סיסמאות, איני רוצה לנהוג באותה דרך, בפרט בנושא המבוסס במידה רב על הכרת העובדות.

אתמול הקדשתי שעות רבות (או בלשון הקלישאה – "שעות ארוכות", אף פעם לא הבנתי כמה דקות יש ב"שעה ארוכה") לקריאת פסק הדין, והגעתי למספר תובנות מעניינות למדיי.

התובנה העיקרית היא שקיים פער גדול מאוד בין פסק הדין לבין השתקפותו בתקשורת. איני טוען שקראתי ושמעתי את כל הסיקור התקשורתי של פסק הדין, אולם עד קריאתו לא ידעתי, למשל, שבעוד בית המשפט קיבל את ערעורה של אילנה דיין בכל הקשור אליה אישית, הוא דחה את הערעור של "טלעד" והותיר על כנו את פסק הדין של המחוזי לפיו בקדימונים לתכנית "עובדה" היה לשון הרע. ובאשר לאילנה דיין – בעוד התקשורת מציגה אותה כגיבורת התקשורת וחופש הביטוי, הרי שפסק הדין מוציא אותה רע מאוד. הוא מצביע על בעייתיות רבה מבחינה אתית בתחקיר "עובדה" בפרשת סרן ר', אף שמבחינה משפטית הוא טוען שאין עבירותיה עומדות ברף המאוד מאוד מאוד גבוה שהוא מציב לצורך הרשעה בלשון הרע. תקשורת ראויה, הייתה מציבה את הביקורת האתית בלב הדיון, ומתמקדת בשאלה כיצד מן הראוי לסקר סוגיות כה רגישות, הנוגעות בדיני נפשות.

באופן כללי, איני חסיד של המשפטיזם, ואיני סבור שהמבחן הציבורי החשוב והמרכזי הוא המשפטי. המבחן האתי והמוסרי חשוב בעיניי הרבה יותר. אולם לנוכח המשפטיזציה של החברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות ("הכל שפיט" וכו'), נוצר מצב שבו עיקר המבחן הציבורי הוא משפטי. המשפטיזציה הורידה את בחינתם של אישי ציבור מרף מוסרי ואתי לסף פלילי. מה שאינו פלילי – כשר. פוליטיקאים שסרחו, אך לא הורשעו בפלילים (או הורשעו אך לא הוטל בהם "קלון"), יוצאים כמנצחים גדולים וכראויים לכל תפקיד. וכך, אם כתבה לקויה מבסיסה מבחינה אתית לא הוגדרה מבחינה משפטית כעבירה על לשון הרע, היא מוצגת ככשרה למהדרין.

אך גם אם נקבל את פסק הדין, יש לצפות מאילנה דיין ומהתקשורת שיישרה קו עמה והתגייסה למענה (למעט קומץ צדיקים בסדום) לחשבון נפש, להכאה על חטא ולבקשת סליחה ומחילה. מועצת העיתונות, שהצטרפה לערעור ובכך מעלה בתפקידה כשומרת החותם של האתיקה העיתונאית, מחויבת בחשבון נפש חמור במיוחד.

ובאשר לפסק הדין – למיטב הכרתי, כל הנימוקים לפסק הדין נגד הקדימונים לכתבה, נכונים גם לגבי הכתבה עצמה, ולכן קשה לי לקבל את ההכרעה. אני מקווה שיתקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים, ושההחלטה תתהפך.

הרג של ילדה הוא טרגדיה איומה ונוראה. תוצאה כזאת, בכל נסיבות שהן, מחייבת בדיקה מעמיקה, האם היה זדון במעשה והאם הירי שהביא לכך מוצדק וסביר. דווקא בשל חומרת הטרגדיה, גם הבחינה העיתונאית שלה חייבת להיות רצינית ומקצועית ביותר. בדיקת הנושא עלולה להצביע על פשע מלחמה נורא. מצד שני, האשמת שווא של אדם בפשע כה חמור, אינה דומה להאשמה של אדם בחניה במקום אסור. כתבה רשלנית המרשיעה קצין צה"ל בפשע כזה, גם אם לא נבעה מזדון, ואיני יכול לומר שאני משוכנע שלא היה בה זדון, כאשר מתברר שאין שחר להאשמה הזאת, היא מעשה חמור המחייב חשבון נפש של התקשורת, ולא צהלות ניצחון.

עובדה – סרן ר' יצא חף לחלוטין מכל אשמה בתחקיר הצה"לי. עובדה – סרן ר' זוכה לחלוטין מכל ההאשמות נגדו במשפט. עובדה – פסק הדין של בית המשפט העליון מגבה לחלוטין את זיכויו המוחלט של סרן ר'. מן האמור בפסק הדין ניתן לקבוע בעליל, שבנסיבות האירוע אין דופי בהתנהלותו, על אף התוצאות הקשות. עובדה – התכנית "עובדה" הציגה תוצאה הפוכה ולמעשה הרשיעה ציבורית את סרן ר' בפשעי מלחמה חמורים. עובדה – פסק הדין מבקר שוב ושוב את כתבתה של אילנה דיין על בעיות אתיות, על אי בדיקת הדברים, על רשלנות, על אי הצגת אמתות הסותרות את הקונספט. די בכל העובדות הללו, כדי להרשיע את אילנה דיין ואת תכנית "עובדה" מבחינה ציבורית ואתית.

עם זאת, בית המשפט הציב רף גבוה מאוד להרשעת עיתונאי בעבירת לשון הרע. אמנם הוא מקפיד לומר שחופש הביטוי אינו ערך מוחלט ולא תמיד נכון להעדיפו על ערכים אחרים, ואכן כך הוא פסק בנוגע לקדימון, אך מבחני "תום הלב" ו"אמת לשעתה" שהוא מציב, גבוהים מאוד. על פי המבחנים הללו, בית המשפט קבע שאי אפשר להוכיח את חוסר תום הלב של אילנה דיין בתכניתה ושעל פי האמת שהייתה ידועה לה בזמן השידור, עיתונאי סביר יכול היה להגיע למסקנה שלה. קריאת פסק הדין לא שכנעה אותי שאכן אילנה דיין עמדה במבחנים הללו, ואין זה מן הנמנע שהרכב רחב יותר יאושש את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

מעבר לדיון המשפטי – ניתן היה לצפות מן התקשורת להציב במרכז דיונה את חפותו של סרן ר' ולהתמודד עם הפער המוחלט בין חפות זו לבין התמונה המרשיעה בתחקיר "עובדה". ניתן היה לצפות מהדיון התקשורתי להתמודד עם אמירות נוקבות של בית המשפט, כמו העובדה שהתחקיר לא ציין שכל האירוע נעשה תחת אש צלפים פלשתינאיים ובמצב שבו החיילים חשו סכנה לחייהם. "אכן, בכתבה לא הוזכרו פרטים מסוימים שהיוו חלק מן האירוע. ירי הצלפים מכוון רצועת עזה, למשל, או הדיון בתכולת התיק שנשאה המנוחה". כך הצגת תמונות של מסיבה במוצב, בעיתוי אחר וללא כל קשר לאירוע, כחגיגה כביכול של הרג הילדה. "הצגת המסיבה במוצב גם היא חוטאת לאמת שכן לא היה לה כל קשר ענייני או כרונולוגי לאירוע... אכן, הצגת המסיבה בפלוגה, אשר מופיעה במקרה על אותה קלטת שנמסרה לדיין והכוללת את האירוע נשוא ענייננו – ואשר מסתבר כיום כי אין שום קשר בינה ובינו – היא סרת טעם, אם לומר את המעט... הצגת המסיבה והתמונות של חיילים חוגגים, שצולמו בזמן אחר ובמקום אחר, אף כי היו מצויים על אותה קלטת שכללה גם תמונות רלבנטיות, אינה מעידה על בחירה עיתונאית זהירה במיוחד. יש בה משום חוסר טעם משווע ...הדרך להצגת הדברים הייתה קלוקלת". בית המשפט אכן קובע ש"טעם קלוקל אינו משמש טעם לפסילת הביטוי", אך הוא לבטח חייב לשמש טעם לפסילה אתית של התחקיר ושל התכנית, בדיון הציבורי. הדיון הציבורי חייב להיות הרבה יותר תובעני מאשר הדיון על עמידה ברף המשפטי של הרשעה בעבירה של לשון הרע, גם בנוגע לפסקה הבאה: "באשר לשיקולי העריכה ולהצגת תמונת הג'יפ הנוסע בעת שמתוארת בכתבה יציאתו של סרן ר' לפעולה – אף שמדובר בבחירה מצערת – אין היא חורגת מגבולות מרחב שיקול הדעת השמור לעורכי הטלוויזיה". גם אם שיקול הדעת השגוי הוא בגבולות המגוננים עליו מפני הרשעה בדין על עבירת לשון הרע, ודאי שמבחינה אתית וציבורית, שיקול הדעת הזה ראוי להוקעה ולגינוי.

הסיקור התקשורתי של פסק הדין מעלים את האמירה הברורה של בית המשפט, שהתחקיר הציג תמונה הפוכה לתמונה האמתית. במבחן המשפטי, טוען בית המשפט ש"אין לומר ש[אילנה דיין]פרסמה את הכתבה ביודעין כי הדבר שפורסם בה לא היה אמת. כאמור, הכתבה שיקפה את האמת כפי שעיתונאי סביר יכול היה להבינה באותה עת". כלומר, גם אם נקבל את המסקנה של בית המשפט, שהכתבה שיקפה את האמת כפי שעיתונאי סביר יכול היה להבינה באותה עת, יש לזכור ולהזכיר, שהדברים שפורסמו בכתבה לא היו אמת. מן הראוי שעובדה זאת תזכה להארה תקשורתית הרבה יותר משמעותית. בדיון המשפטי יש מקום לשאלה האם אי האמת היא ביודעין, אולם בדיון הציבורי, יש לבחון האם מקובל עלינו פרסום שקרי כל כך חמור, המאשים לשווא קצין בצה"ל שסיכן את חייו תחת אש צלפים, בימים רווי פיגועים ותחת התראות ממוקדות לפיגוע, כאילו רצח ילדה וביצע בה וידוא הריגה. ולבטח ניתן לצפות, שלאחר שאותו קצין הוכיח את חפותו וזוכה מכל ההאשמות נגדו, מרשיעיו בתקשורת יביאו את העובדה הזאת לידי הציבור. אילנה דיין לא עשתה כן, ובית המשפט מעיר לה על כך: "באספקלריה של חובת ההגינות וכללי האתיקה, היה מקום לפרסם את דבר זיכויו של סרן ר' בבית הדין הצבאי". באותה אספקלריה של הגינות ואתיקה, ניתן היה לצפות מהעיתונות להביא בפני הציבור את הביקורת החריפה הזאת של בית המשפט על אילנה דיין.

נחום ברנע, בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", חש אי נוחות מסוימת בעקבות הדברים החריפים של בית המשפט בנוגע לאילנה דיין, אך הוא ממסמס אותם באמירה כללית ומאוד לא מחייבת. "אסור להתבלבל: פסק הדין לא נותן לאף עיתונאי רישיון להרוג. גם לא להתרשל, להתעצל, לסלף, להקדים אג'נדה לעובדות. השופטים הציעו לדיין לנהוג בצניעות. טוב יהיה אם כל עיתונאי – כולל כותב השורות האלה – ייקח את הצעתם באופן אישי". דבריו אלה של ברנע, והלקח האישי שהוא נוטל על עצמו כביטוי לאחריות הקולקטיבית המשחררת למעשה את אילנה דיין מהביקורת החריפה שבית המשפט הטיח בה, מעורר סימן שאלה: האם כך הוא היה נוהג אילו היה מדובר בעיתונאי אחר, ולא ביקירת הברנז'ה אילנה דיין? הרי אי אפשר לטעות – מכלל לאו ניתן להבין את ההן: נחום ברנע יודע היטב שאילנה דיין התרשלה, התעצלה, סילפה, הקדימה אג'נדה לעובדות, נהגה כמי שיש לה רישיון להרוג.

ועוד כותב ברנע: "שופטי העליון ... ראו לפניהם משהו שחורג ממשפט דיבה רגיל. הם אמרו, למעשה, שהשירות שהעיתונות נותנת לציבור כל כך חשוב, כל כך חיוני, שצריך לאפשר לה מרחב נשימה. עיתונות היא לא בית משפט: אין לה אותם כלים, אין לה אותם מרווחי זמן. אם עיתונאי עומד בסטנדרטים מקצועיים ואתיים ועושה את מעשיו בתום לב, האינטרס הציבורי מחייב ללכת לקראתו. אין טעם לתפוס אותו במילה". עקרונית, אני מסכים עם האמירה הזאת. יחד עם זאת, כאשר מדובר בהטחת האשמות כל כך כבדות, כמו ההאשמות שהוטחו בסרן ר' בכתבת "עובדה", ניתן לצפות מעיתונאים להרבה יותר אחריות וזהירות. וכאשר אין הם נוהגים כך, כמו במקרה של אילנה דיין, חובה לתפוס אותם במילה.

חנוך דאום, אף הוא ב"ידיעות אחרונות" מביע תמיהה על הפסיקה השונה של בית המשפט ביחס לכתבה של אילנה דיין וביחס לקדימון לאותה כתבה. "ממתי עורך ומגיש תכנית בערוץ 2 לא קשור לפרומו של תכניתו? אנשי 'עובדה' דאגו לבדל בהודעה לעיתונות את אילנה דיין מ-100 אלף השקלים ש'טלעד' תצטרך לשלם לר' (סכום לא מובטל, שמלמד על הנזק שנגרם לו), בטענה שהסכום קשור לפרומו ולא לכתבה. נער הייתי וגם זקנתי ופעלתי בשירותי שתי זכייניות, וטרם פגשתי איש טלוויזיה, ועוד כזה שמגיש תוכנית תחקירים רגישה, שלא מאשר בעצמו את הפרומו לתכניתו בטרם הוא עולה לשידור. כך או כך, ברכות לדיין על הזיכוי המשמעותי ועדיין יש לקוות גם שחגיגות הזיכוי לא יגרמו לה להתעלם מאותם חלקים בפסק הדין שמעבירים עליה ביקורת נחרצת, כמו: 'ראוי היה לדיין כי תנקוט מידה רבה יותר של ריסון עצמי ושל צניעות לנוכח הקושי המובנה בראיית התמונה המלאה לפני שידור הכתבה'".

בן דרור ימיני, בטור שלו ב"מעריב", מחזיר אותנו לזירת האירוע ולסיטואציה בה הוא אירע – תקופת שיא של פיגועים קשים, אחד השיאים של ה"אינתיפאדה", במיוחד באזור התקרית. בן דרור אף מעלה במרומז סברה שאכן אימן אל האמס, הילדה שנהרגה, נשלחה למקום (בידיעתה או שלא בידיעתה) בשירות חמאס. "כדאי להזכיר סיפור שמשום מה לא זכה לאזכור בתכנית 'עובדה'. חמאס פרסם את תמונתה של אל-האמס על תקן שאהידה באתר 'אל-סביריון' ('העומדים איתן'). חמאס אינו מפרסם תמונה כזאת לכבוד כל חלל פלשתינאי. לכבוד הזה זוכים רק מי שלקחו חלק בפעולות מטעם חמאס. אלא שחמאס הבין מיד מה קורה בישראל. הרי אסור להפריע לשקר העצמי על כך שמדובר ב'ילדה תמימה בדרכה לבית הספר'. אסור להפריע להלקאה העצמית. אסור להפריע לפיגוע המתגלגל בדימוי הפגוע ממילא של ישראל. ולכן, הידיעה על השאהידה הורדה תוך שעות בודדות מהאתר".

בן דרור מבקר את בית המשפט, על הקלות בה התייחס לפברוק מסיבת השמחה על הרג הילדה. "התחקיר מציג את החיילים צוהלים וחוגגים בסמוך או בקשר לאירוע. בפועל לא היה שום קשר בין התמונות שהוצגו לבין האירוע. בעיני בית המשפט אלה פרטים שוליים. הוא קובע שזה לא בסדר, אבל לא יותר מכך. שיקול הדעת הוא של העיתונאי והעורך. כללי האתיקה נרמסו כבר מזמן. עכשיו בא בית המשפט, ולצהלת העיתונאים יוצר הלכות חדשות, שמוחקות עוד ועוד ממה שנותר מחוק לשון הרע".

בן דרור מסיים את דבריו בנדון במשפטים הבאים: "זה לא התפקיד שלי. אני כותב רק בשם עצמי. אבל יורשה לי לעשות דבר אחד: לבקש סליחה מסרן ר'. זה לא מגיע לו. הוא לא חטא ולא פשע, אבל בעוונותינו הפכנו אותו למפלצת. בית הדין של התקשורת הרשיע אותו. עד שהגיע בית הדין הצבאי וזיכה אותו. השבוע בא בית המשפט העליון, שלא התכוון, ממש לא, אבל הרשיע אותו שוב. ובאותה הזדמנות יצר הלכה שמעניקה תעודת הכשר לכל שקר ומניפולציה, ולא רק בנוגע לחיילים".

איני מסכים עם טענתו של בן דרור כאילו בית המשפט העליון שב והרשיע את סרן ר'. ההיפך הוא הנכון, בית המשפט גיבה באופן חד משמעי את בית המשפט הצבאי שזיכה את סרן ר'. מי ששב והרשיע את סרן ר', הייתה שוב התקשורת, שסילפה ביודעין את פסק הדין, והציגה את הזיכוי המשפטי הדחוק של אילנה דיין מעבירת לשון הרע, כניצחון וכהוכחה לצדקתה, כביכול.

קלמן ליבסקינד מותח ביקורת נוקבת ומוצדקת על טיפולה של התקשורת בפרשה, לכל אורכה. כך, למשל, הוא מזכיר את אופן הסיקור של פסק הדין הקודם, של בית המשפט המחוזי, בנדון: "מרגע היוודע פסק דיו של המחוזי, ועוד בטרם היה סיפק בידם לקרוא את פסק הדין, כבר ידעו חברי מסדר העיתונאים לקבוע שמדובר בפסק דין 'שנוי במחלוקת'. כל תיק שנוי במחלוקת עבור הצד המפסיד, אבל התקשורת בוחרת בדרך כלל בקפידה את התיקים שעליהם היא שמה את התווית הזו. ובמקרה הזה היה ברור, שאם אחת משלנו מפסידה, זה כשלעצמו הופך את פסק הדין לבעייתי. גם מועצת העיתונות התנהגה כמו גילדה סגורה, שכאשר אחד מחבריה נקלע לצרה, על כולם מוטלת האחריות לחלץ אותו".

ליבסקינד מקל מאוד בביקורתו על אילנה דיין, ובכל זאת הדברים שמשמיע חשובים: "הפרשה הזו תשאיר כתם על הקריירה המפוארת של אילנה דיין, לא משום הכתבה עצמה, כי אם משום התנהגותה אחריה. דיין נענשה כאן ציבורית משום שחטאה בחטא היוהרה. היא עיתונאית מצוינת ועתירת זכויות. מעטים אנשי התקשורת שיש מאחוריהם רזומה מרשים כשלה. לו הייתה לה הענווה לומר שמתוך מאה טענות של סרן ר' היא דוחה 98, אבל מוכנה להודות שאולי טעתה בנקודה אחת או שתיים, הייתה יוצאת גדולה. בן אדם. דיין לא הצליחה. תחת זאת בחרה לטעון שהיא בכלל הקורבן של הפרשה. את זה, כך נראה לי, ציבור הצופים שלה לא היה מוכן לקבל".

                                                                                                                         * "חדשות בן עזר"