הבלוג של אורי הייטנר

כתבתו של יובל דניאלי לט"ו בשבט, אודות הזיקה בין הציונות והעץ: "והיה הנטע לאות ברית ביננו ובין הארץ הזאת" – מרתקת, כמו כל כתבותיו על ההיסטוריה התרבותית / אמנותית של הציונות בכלל והתנועה הקיבוצית בפרט.

אולם בכתבה נפלו מספר שגיאות. שמו של מנהל בית הספר בזיכרון יעקב שערך לראשונה טקס נטיעות בט"ו בשבט, אינו יעקב יעבץ, אלא זאב יעבץ. הרב זאב יעבץ, סופר, היסטוריון ומחנך, ניסה לחדש אחדים מחגי ישראל ובהם ל"ג בעומר, ט"ו באב אותו ניסה להחיות כחג השלום וט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, כחג של נטיעות. הטקס הראשון שערך עם תלמידיו לא היה ב-1892 אלא שנתיים קודם לכן, בט"ו בשבט תר"ן 1890.

הציטוט מספר עמוס צריך להיות "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם". ינתשו, לא יינטשו, כפי שצוטט. ולא מן הנמנע שהטעות אינה של דניאלי, כי אם של עורך לשוני, ש"תיקן" את שגיאת הכתיב בלי לפתוח תנ"ך, כפי שפעם "תוקן" ציטוט שלי "לפסוח על שתי הסעיפים" ל"שני הסעיפים", כאילו מדובר בשני סעיפים בתקנון.

דניאלי מציין שפסוק זה מספר עמוס היה תלוי על קיר הסככה במסיבת יום העליה על הקרקע של קיבוצו דפנה ב-1945. גם לי ולקיבוצי סיפור הנוגע לאותו פסוק. בפסח תשנ"ג 1993, כל קיבוץ אורטל, על טפו ואורחיו, ערך את ליל הסדר בגן הוורדים בירושלים, בין הכנסת ומשרד ראש הממשלה, כסדר מחאה נגד נסיגה מהגולן. הסדר נערך בתוך חממת ענק ולאורכה נמתחה כתובת גדולה – הפסוק הנ"ל מספר עמוס, המצוטט גם בהגדה של פסח של התק"ם.

                                                                                                                              * "הזמן הירוק"