כאשר ישראלי נורמטיבי מדבר או כותב בזכות נסיגה מהגולן, יש לי עמו מחלוקת פוליטית ואידיאולוגית עמוקה; מחלוקת סביב השאלה האם נסיגה מהגולן תיטיב עם ישראל, כדעתו, או תהווה אסון לישראל, כדעתי.
עם גדעון לוי אין לי ויכוח, כיוון שאיננו נמצאים על אותו מישור. גדעון לוי הוא תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, שטובתה של מדינת ישראל היא הדבר האחרון המעניין אותו. לוי תמיד, אבל תמיד, תומך באויבי ישראל, בחמורים ובקשים באויבי ישראל. תמיד יאמץ כל שקר, כל "נראטיב" אנטי ישראלי וישמש לו שופר.
לכן, לא התרגשתי כאשר גדעון לוי פרסם מאמר נאצה הזוי ב"הארץ" נגד הכיבוש הישראלי הנורא של הגולן ונגד ה"נכבה" שישראל ביצעה בגולן והוא אפילו מכחיש את דרוזיותם של הדרוזים – הם סורים, שהדרוזיות היא רק הדת שלהם.
אבל עם טענה אחת של גדעון לוי איני יכול להתווכח. ואללה, הוא צודק. וכך הוא כותב: "אלו ימים נפלאים בג'בל א-שייח. ימי שיא העונה ... רק תזכירו לי, לכל הרוחות, איפה זה ג'בל א-שייח? את שמו הסורי, המקורי, של הר החרמון, מחקנו כלא היה – אין אלף ישראלים ששמעו את שמו". הוא צודק, החרמון הוא שם שהמציאו הכובשים הציונים הקולוניאליסטים, שייהדו את ג'אבל שייח ב-1967. הרי מאז ומתמיד ההר נקרא ג'בל א-שייח. זה שמו המקורי.
עם עובדות אין להתווכח, במיוחד כשהן מסתמכות על פסוקים. למשל: "וניקח בעת ההיא את הארץ מיד שני מלכי האמורי, אשר בעבר הירדן, מנחל ארנון עד ג'בל שייח. צידונים יקראו לג'בל שייח שיריון" (דברים ג', ח-ט). ובתהילים: "אלוהיי עלי נפשי תשתוחח, על כן אזכרך מארץ ירדן וג'בל שייחים, מהר מצער" (תהלים מב, ז). "כטל-ג'בל שייח שירד על הררי ציון, כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם" (תהלים קלג, ג). כל כך ברור, פתחו ספר, כתוב שחור על גבי תנ"ך.
נעשה כעת קפיצה גדולה על פני אלפי שנים, עד שירה של רחל המשוררת, "כינרת". "שם הרי הרמה הסורית / הושט היד וגע בם" פתחה המשוררת את שירה. ובהמשך – "בבדידות קורנת נם ג'בל שייח הסבא". ואילו זאב ז'בוטינסקי, ב"שיר אסירי עכו" מבטא כבר ב-1920 את שאיפות הכיבוש, הנישול והנכבה הקולוניאליסטיים – לאומנים – פשיסטים – גזענים - ציונים, בשורה: "לנו לנו, יהיה לנו כתר ג'בל שייח".
הוא שאמרתי, עם עובדות אי אפשר להתווכח.
* "חדשות בן עזר", וגירסה מעודנת - "הארץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
