במאמרו "יד לוחצת יד?" ("הזמן הירוק" 16.2.12) שואל אותי יעקב לזר שאלה ראויה ונכונה, האם כפי שלא לחצתי את ידו של מייסד "זוכרות" כך לא הייתי לוחץ את ידיהם של מיכאל בן ארי, איתמר בן גביר וברוך מרזל. אני מודה ללזר על שאלתו, כיוון שהוא היטיב לשבץ את בן גביר ואת מרזל במקומם הראוי, כתמונת הראי של ברונשטיין, שותפם לברית הרדיקאליים, עוכרי ישראל. תשובתי: לא. ודאי שלא. ודאי שלא הייתי לוחץ את ידיהם.
שני סיפורים. בשיא המאבק על הגולן בתקופת ברק, בו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, קיבלתי ביפר להתקשר דחוף לברוך, עם מספר טלפון. התקשרתי ושאלתי: "איזה ברוך?". נעניתי: "ברוך מרזל". השבתי: "איתך איני מדבר" וניתקתי. בשנות ה-90 ערכתי את העיתון "הרי גולן". כאשר קיבלתי מאמרים או מכתבים למערכת מהכהניסט מיכאל בן חורין, עורך הספר "ברוך הגבר" המשבח את המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, החזרתי לאיש את המכתב בצירוף פתק: "או 'הרי גולן' או 'ברוך הגבר'. אתה בחרת".
אני אמנם פלורליסט, אבל יש גבולות לפלורליזם. בן גביר ודומיו וברונשטיין ודומיו הם מחוץ לתחום. טעיתי כאשר נעניתי להפצרות והסכמתי להופיע על אותה במה עם ברונשטיין "כדי לא להפקיר את הבמה". אף שזכיתי לתמיכה גורפת של הקהל, אני מכה על חטא על הלגיטימציה שנתתי למי שאינו לגיטימי. כדי לסבר את האוזן, אספר שהאיש מכנה את מדינת ישראל "הכיבוש של 48". הוא אינו תומך בקיומה של "מדינה ליהודים בלבד" כפי שהוא מעליל על ישראל. הוא מכחיש את קיומה של מלחמת העצמאות – זאת לא הייתה מלחמה, אלא טבח שעשו הכוחות המזויינים הישראלים שהתנפלו על כפרים פלשתינאים שלווים בתאוות רצח, אונס ושוד כדי לממש את החלטת הממשלה לבצע טיהור אתני של הארץ. את הפלמ"ח הוא הציג ככנופיית רוצחים, אנסים ושודדים.
לזר, בעיניך האיש ראוי ללחיצת יד? לחץ אתה את ידו.
ואגב, התיאור הפלסטי אינו מדויק – האיש לא הושיט לי את ידו והיא נשארה תלויה באוויר. בסך הכל, כתבתי ב"על הצפון", שבמאות הפאנלים בהם השתתפתי תמיד הקפדתי בתום הפאנל לגשת לכל המשתתפים וללחוץ את ידיהם. הפעם לחצתי את ידי השותפים למעט אחד.
* "הזמן הירוק"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
