כל עבריין מורשע מספר שנעשה לו עוול, שתפרו לו תיק, שהוא חף מפשע. לא כל עבריין מורשע משודר באמצעות המצלמה והמיקרופון לכל בית בישראל. עבריין מן השורה, המספר שהוא חף מפשע, בקושי מצליח לשכנע את עצמו, אולי את משפחתו. גם שלמה בניזרי מדבר כמו אחרון העבריינים. העובדה שטיעוניו מגיעים לכל בית בישראל מובנת מאליה, בשל העניין הציבורי בפושע שהיה לשר או בשר שהיה לפושע. אבל למה המונים מאמינים לפושע, משוכנעים ש"תפרו לו תיק", אחרי שהמשטרה, הפרקליטות ובית המשפט על ערכאותיו הוכיחו מעל לכל ספק סביר את עבריינותו של האיש שהורשע בלקיחת שוחד, בהפרת אמונים, בשיבוש הליכי משפט ובקשירת קשר לביצוע פשע?
מערכת המשפט חייבת לעשות את חשבון הנפש שלה. הפוליטיזציה שלה, המכונה בכיבוסית "אקטיביזם שיפוטי", צבעה אותה בצבע פוליטי, המאפשר למי שצבעם אחר להאמין לכל בדיה שנאמרת עליה. אך מי שמבקר, כמוני, את האקטיביזם, עושה זאת מתוך רצון להחזיר את בית המשפט לתפקידו האמתי – הזרוע השופטת. הדין הפלילי הוא אחד מאדניה של הזרוע השופטת. ולמרות ביקורתי על הפוליטיזציה של בית המשפט, אין לי ולו צל צלו של ספק ביושרה של בתי המשפט, כאשר הם עוסקים בשפיטת עבריינים. הם עלולים לטעות, בהיותם בני אדם, אך משפטם – משפט צדק, המבוסס על ראיות. יש לדחות בבוז את המתקפות המרושעות על מערכת המשפט, מפיהם של פושעים מסוגם של האנס הסדרתי משה קצב ולוקח השוחד בניזרי.
במערכת אכיפת החוק הישראלי קיים מנגנון המאפשר לעבריין חזרה בתשובה – ניכוי 1/3 מעונשו, בגין התנהגות טובה. אסיר שמיטיב להתנהג בכלא, מודה באשמתו ומביע חרטה על מעשיו, משוחרר מוקדם ועונשו מקוצר באופן משמעותי. את שחרורו המוקדם השיג בניזרי בדרכי מרמה. הוא הודה באשמה והביע חרטה, כדי להשתחרר מוקדם. אך במקום להתבייש ולשתוק – האיש אך יצא את שערי הכלא, שב ושיקר והכחיש והעליל על מערכת החוק הישראלית ש"תפרה לו תיק". איזו יהירות ושגעון גדלות יש לאיש הטוען שמשטרת ישראל, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט הישראליים כולל שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי (שאותו, לפחות, אינו יכול להאשים ברדיפה על רקע עדתי ודתי), חברו יחדיו וקשרו קשר לתפור לאדון בניזרי תיק. והמוני פתאים מאמינים לו. וכאילו לא די בכך, הצטרף האיש למקהלת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל והאשים אותה, לא פחות, ב... אנטישמיות. כלומר – נטילת השוחד היא כנראה הביטוי ליהדותו והמדינה המגינה על אזרחיה מפני מעלליו היא אנטישמית.
שלמה בניזרי ניצל במרמה את מנגנון החזרה בתשובה, אך הוא לא חזר בתשובה. והרי מדובר בשלמה בניזרי, שהקריירה הפוליטית שלו מבוססת על מיתוס "חזרתו בתשובה". אולם המיתוס הזה שקרי. חזרה בתשובה אמתית, אינה החלפת הג'ינס והגופיה בלבוש שחורים, אלא קבלת אורח חיים, המבוסס על ערכים מסויימים. למשל: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִיקַּח שֹׁחַד כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט).
אין חילול השם גדול יותר מהמושג "נבל ברשות התורה". העובדה שמי ש"החזיר אותו בתשובה", הרב אלבז, הוא האיש שהדיח אותו לפשע, חמורה לא פחות מהמעשה של בניזרי. והוא הדין בעובדה שלמרות מעשיו הוא עדיין נחשב מנהיג מוכר, מקובל ומכובד במפלגתו; אותה מפלגה שהוציאה מתוכה שורה של עבריינים מורשעים: אריה דרעי, יאיר לוי, רפאל פנחסי, שלמה דיין, יאיר פרץ, עופר חוגי ובניזרי.
ומן הראוי להזכיר באותה נשימה את מקבילתה החילונית של ש"ס – "קדימה"; מפלגתם של משפ' שרון, אהוד אולמרט, חיים רמון, צחי הנגבי והירשזון; מפלגה שהמתמודדים על הנהגתה עולים לרגל לחלות פניו של אולמרט ולקבל את ברכתו, ושמנהיגתה מקיפה את עצמה במעטפת של עבריינים מורשעים. "הם מילאו את חובם לחברה", היא אומרת להגנתם. אכן, ולכן הם כבר אנשים חופשיים, אולם אין הדבר הופך אותם לראויים למנהיגות ולאמון הציבור.
* BSH
בבלוג זה
בכל הבלוגים
