הבלוג של אורי הייטנר

שדות גולדברג / מאיר אריאל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 5.3.12

היום אנו חוגגים יומולדת – מאיר אריאל חוגג בימים אלה שבעים חורפים. ואם הוא אינו חוגג, אנו נחגוג לכבודו ולזכרו. את אהבתי הגדולה למאיר אריאל ולשירתו כבר חלקתי לא פעם עם מאזיני "ינשופי לילה", בין השאר בתכנית מיוחדת לזכרו ביום השנה למותו.

היום נעסוק באחד משיריו הישנים והיפים ביותר – "שדות גולדברג", מתוך אלבומו השני "וגלוי עיניים". שיר מקסים, אודות אב, אח בוגר, אדם מבוגר המזהיר את ילדתו מפני הסכנות הרובצות לפתחה, מפני הפיתויים המסוכנים שמציבה הסביבה, מפני מקסמי השווא של הפיתויים שעלולים לכזב ולאכזב. במשך שנים תהיתי – מה פירוש השם "שדות גולדברג". היו לי כל מיני תשובות דחוקות, עד שקראתי לפני 7 שנים משפט מראיון עם אלמנתו תרצה בספר "שיר לדרך" של חברי עופר גביש. "אולי כי הוא אהב את לאה גולדברג ונהנה לשרבב את שמה לשיר". המשפט הזה הפיל לי אסימון – יש כאן רמז לשיר של גולדברג, העוסק בשדות, השדות של גולדברג. ופתאום קפץ לראשי השיר "את תלכי בשדה", המוכר גם כ"האמנם". פתחתי, קראתי, ומצאתי – השיר מתכתב עם שירה של גולדברג, באופן שאינו משתמע לשני פנים.  

לשירה של לאה גולדברג פשט ודרש. הדרש, אליו לא נכנס היום, אך אני סבור שגם עמו מאיר אריאל מתכתב ברובד עמוק יותר של השיר, מתייחס לשואה ולאופן ההתמודדות עם מוראותיה. בפשט, לאה גולדברג כותבת כנערה תמה השואפת אל המרחב ואל האהבה, שואפת לפרוץ את הגדרות והאיסורים ואריאל משיב לה כאדם בוגר ומפוכח, המבין את הכמיהה הזו "לב נודד אל מבוע, אל שלחיך פרדס רימונים (עם פרי מגדים) כפרים עם נרדים" (התכתבות עם שיר השירים), אך מתריע ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה המוזהב וקסם השווא של אהבת הבוסר.

מפאת קוצרה של הפינה, לא אוכל להרחיב יתר על המידה, אך מספר דוגמיות: "את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השריפות", כותבת גולדברג, ואריאל משיב לה: "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב". לאה גולדברג הולכת "כהלך התם" ושרה על ימים שיבואו "בסליחה ובחסד" ואריאל מזהיר מפני ה"כזב" וה"אכזב". היא מוקסמת מהשדה, והוא מזהיר מפני "הוא יקסום לך אלף גוון". היא שרה על "שלפי – שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם" והוא מזהיר מפני שריטת הלב "רק לבך הנמרץ נמרט, נשרט ונמחץ". היא נפעמת מהשמש הנראית "בראי השלולית הזהוב" והוא מזהיר מפני קסם הזהב "הוא ימכור לך אלף גוון / בחידת מרחקיו / אך בכל מקום לבו אוון". היא נלהבת מהמטר שישיגה, והוא מזהיר אותה במשחק מילים "הוא יביא לך מטר רץ". היא רוצה ללכת "כהלך התם" שהרי "פשוטים הדברים... ומותר בם לנגוע". הוא מתריע שהדברים לא כל כך פשוטים והתמימות מסוכנת "הוא ימכור לך מרחב... הוא ימכור אם ואב".

הנערה אינה מחפשת את המקום המוגן והבטוח אלא את המרחב הפתוח והסוער, תוך נכונות לשלם את המחיר, את המטר שישיגה, את דקירת שלפי השיבולים, את להט השריפות. הדובר המבוגר דואג לנערה מפני הכמיהה ללכת לשדה אחר. הוא מכיר את הסכנות שבשדה האחר, ורוצה את הנערה כאן, אתו, תחת חסותו. כאן הוא נמצא כאן הוא הולך. "לא, אינני הולך בשדה המוזהב".

ניתן להקדיש תכנית שלמה לשני השירים הללו, על הרבדים השונים של כל אחד מהם ועל התכתובת הרב רבדית בין שניהם. כאן אציין רק ששירו של מאיר אריאל מתכתב עם שיר השירים ומצטט ממנו וכן עם מגילת רות. באחד מספריו הוא צרף לשיר עוד ציטוט משיר השירים המכוון אותנו לפסוק, עליו כתב את נבואת הזעם שלו "מדרש יונתי", וכאן הוא רומז על הרובד הלאומי בשירו, אליו לא נכנסנו היום.

מאיר אריאל זצ"ל, השבוע – בן שבעים. מזל טוב!

ילדתי שלי! / אל תלכי לבדך / אל תלכי לבדך / בשדה המוזהב // ילדתי שלי / אל תלכי לבדך / הוא ימכור לך מרחב / השדה המוזהב // הוא יקסום לך אלף גוון / בחידת מרחקיו / אך בכל מקום ליבו אוון / הוא לעיניך זב כזב / זב אכזב... // ילדתי שלי! / אל תלכי לבדך / הוא ימכור אם ואב / השדה המוזהב // הוא יתן לך רעננה / הוא יביא לך מטר רץ / פרדס חנה, כרכור, צל עלי בננה / רק לבך הנמרץ נמרט, נסחט / ונמחץ // ילדתי שלי! אל תלכי לבדך / לא, אינני הולך / בשדה המוזהב // בחיים עובר שבוע / עוד מעט נרדם / לב נודד אל מבוע / אל שלחייך פרדס רימונים / (עם פרי מגדים) / כפרים עם נרדים... / ילדתי שלי! אל תלכי לבדך / לא, אינני הולך / בשדה המוזהב.

קישור לשיר מיוטיוב: http://www.youtube.com/watch?v=wqQbBYhCqwM