הבלוג של אורי הייטנר

אלון ליאל הוא מן הגרועים שבין שוחרי הנסיגה מהגולן. האובססיה שלו לנסיגה בלתי נתפסת. לפני שנים אחדות הוא הקים תנועה למען נסיגה מהגולן, או כפי שתרגם זאת לכיבוסית – "התנועה לשלום ישראל-סוריה" או משהו כזה. תנועתו הצליפה בממשלות אולמרט ונתניהו על שדחו, כביכול, את ידו המושטת לשלום של בשאר אסד, רופא העיניים הגולש באינטרנט, והרי ידוע שמדובר בידו של שוחר שלום. באחד מימי שישי ליאל אף הצליח להעלות קומץ אובססיביים כמותו להפגנה בעד נסיגה בתצפית קונייטרה. נס קרה לאותו קומץ, שבעשר הדקות שחלפו מאז שעברתי ליד ההפגנה ועד שישבתי בביתי מול צג המחשב באתר ויינט, הם הצליחו להפוך ל... 300 איש. אגב, באותו היום אילץ אותי ליאל לבזבז כמה שעות יקרות. הוא ותנועתו טינפו את הגולן בפלריגים בזכות הנסיגה מהגולן, ואני נאלצתי לקחת סכין יפני ולנקות אחריהם. אגב, תחביב נוסף של ליאל, הוא לימוד סניגוריה על ארדואן ותורכיה.

ומדוע אני מספר כל זאת? כיוון שביום שני 5 במרץ, קראתי ב"הארץ" מאמר שכותרתו אומרת הכל: "בשאר יכול לשכוח מהגולן". והחדשות המסעירות הן, שעל המאמר חתום לא אחר מאשר ד"ר אלון ליאל, מי ששימש כמנכ"ל משרד החוץ והיום מלמד באוניברסיטת ת"א ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. כן, כן, אותו ליאל, האובססיבי לנסיגה. נפל לו האסימון.

אם מישהו ציפה למצוא במאמרו את המילה "טעיתי", כדאי שירגיע. שלא לדבר על "הטעיתי". ליאל גם אינו דוגל במימוש ריבונות ישראל על הגולן וקיום יישובי הגולן בכל מקרה, ואינו חותר לשלום אמת עם סוריה המבוסס על כיבוד ריבונותן של שתי המדינות, על בסיס הגבול הקיים. אבל כשאני קורא את ליאל כותב "אסד איבד את הלגיטימיות שלו כשליט, ומכאן גם את זכותו לדרוש אי פעם את הגולן. זאת, גם אם יצליח להישאר בשלטון", הרי איני יכול שלא להתרשם שהאיש בהחלט מתקדם, עובר תהליך התפכחות. אפשר, כמובן, לשאול - מה יום מיומיים? וכי אביו של ד"ר בשאר לא טבח הרבה הרבה יותר אזרחים סורים, ובכל זאת ליאל ושכמותו חתרו בכל מאודם למסור לו את הגולן? אבל חבל להיכנס לוויכוחי העבר, כאשר אלון ליאל, הוא ולא אחר, כותב ש"אם אי פעם נדבר עם סוריה על עתיד הגולן ... זה לא יהיה אתך וגם לא עם משטר הדומה לזה שבראשו אתה עדיין ניצב בימים אלה". שלוש הנקודות שבאמצע הציטוט, הן דילוג על המילים "ואני מאמין שאכן זה יקרה", כלומר נדבר אי פעם עם סוריה על עתיד הגולן. אבל לנוכח ההקפדה לומר שזה לא יהיה "עם משטר הדומה לזה שבראשו אסד ניצב", כדאי לזכור ולהזכיר שהמלחמה בסוריה אינה בין טובים לרעים אלא בין רעים לרעים. במקרה זה, הכלל שאויבו של אויבי הוא ידידי, אינו תקף. בראש מתנגדיו של הרופא, שידיו דמים מלאו, עומדים האחים המוסלמים. וכאשר מתנגדיו צועקים "תכבוש את ישראל, לא את חומס", ספק אם הם הפרטנר האידיאלי, אפילו של אלון ליאל. וכאשר ליאל קורא לישראל לקלוט פליטים מסוריה, כדאי שיזכור, שכאשר מדובר על פליטים מסוריה, לרוב הכוונה היא דווקא לפליטי הטבח שיערכו מתנגדי בשאר אם יעלו לשלטון (הרמטכ"ל דיבר על הערכות לקליטת פליטים עלאווים, בני עדתו של אסד, הצפויים לטבח).

אני מאמין שאלון ליאל הוא ראש חץ של מגמת התפכחות. יש עדיין, מן הסתם, כיסים של סרבני התפכחות, אבל תהליך ההתפכחות הוא בלתי נמנע. בתקופת המאבק על הגולן, אחד מטיעוני ההסברה שלנו היה דמותו של המשטר הסורי. מכל הטעמים לשמירה על הגולן שלנו בריבונותנו, זה הכי פחות משמעותי בעיניי. אבל אני מאמין שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וגם אם אין זה מהסיבה הנכונה, יותר ויותר אנשים שצידדו בנסיגה מהגולן, נמצאים בתהליך גמילה והתפכחות. יותר ויותר אנשים מבינים שאסור להפקיר, להפקיר, את ביטחון ישראל לרצונם הטוב של הסורים, בתקווה שהם יהיו נחמדים אלינו קצת יותר מכפי שהם נחמדים לבני עמם. יותר ויותר אנשים מבינים עד כמה אבסורדי הרעיון של נסיגה מהגולן כדי לנגב חומוס בחומס.

                                                                                                                                  * "שישי בגולן"