במהלך ביקורו של ראש הממשלה בוושינגטון, פרסמה יו"ר מרצ זהבה גלאון, את אחת ההודעות ההזויות ביותר שנשמעו כאן בשנים האחרונות: "ראש הממשלה עוד ישלם ביוקר על בזבוז זמנו של הנשיא אובמה בפגישה שהיא סיפור החמצה: אובמה ביקש לשמוע כיצד נתניהו יקדם שלום ואילו נתניהו רצה לשמוע רק מתי תצא אמריקה למלחמה או לכל הפחות תאפשר לישראל לתקוף. הנשיא אובמה כבר הבהיר אתמול שארה״ב תמנע את התגרענות איראן, אך נתניהו לא גמל לנשיא על ידידותו בתשובה לשאלתו על סיום הכיבוש. החשבון היקר יוגש לנתניהו לאחר הבחירות בארה"ב".
גלאון שבויה בדוגמות מיושנות והמציאות אינה משחקת תפקיד בהשקפת עולמה. מבחינתה, פעולה למניעת נשק השמדה המוני באיראן היא היפוכו של השלום והיא מפריעה לשלום. השלום הוא "סיום הכיבוש" (כפי שנוכחנו לא מכבר ברצועת עזה).
שוחר שלום שאינו מוכה בסנוורים, המישיר נכוחה את מבטו למציאות, יבין שהאיום הגדול ביותר על השלום במזרח התיכון הוא הגרעין האיראני. ואם להיות מדויק יותר – תנאי הכרחי לשלום, הוא מניעת פצצה גרעינית איראנית.
הבעיה המרכזית בגרעין האיראני היא כמובן הסכנה של הטלת פצצה גרעינית על ישראל. אסור לעולם החופשי ולישראל להתייחס להנהגה האסלאמית הקנאית של איראן כהנהגה רציונאלית. השילוב של קנאות, שאיפה להשמדת ישראל ונשק השמדה המונית עלול להיות בעבור האיראנים פיתוי לאו בר כיבוש. השימוש בו עלול להיות, למשל, כאשר המשטר האיראני יהיה עם הגב לקיר, בעת מהפיכה ואיום על השלטון, כצעד ייאוש של "תמות נפשי עם פלישתים". לכן, ציפיה לאפשרות של מאזן אימה מן הסוג שהיה בין ארה"ב לבריה"מ עלולה להיות אשליה מרה, ולבטח אי אפשר להתייחס אליה כאל הנחת עבודה.
אולם הסכנה אינה רק האפשרות של שימוש בפועל בנשק גרעיני, אלא במשמעות המדינית של הפיכת איראן למעצמה גרעינית אזורית, שתטיל חתתה על האזור כולו. במזרח תיכון בצל הפצצה האיראנית, לבטח לא יכון שלום.
הסכסוך הישראלי ערבי נובע מגורם אחד בלבד – סירובם של הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. כל עוד קיימת בתוכם האשליה שניתן לשים קץ לקיומה של המדינה, אין סיכוי לשלום, גם אם ייחתמו פה ושם הסכמי שלום אלה או אחרים. שלום אמתי יכון רק כאשר ישלימו הערבים עם העובדה שישראל היא עובדה שאינה ניתנת לערעור.
כמעט ארבעים שנה, לא היתה מלחמה כוללת בין ישראל לשכנותיה. סיבה אחת לכך היא הניצחון הישראלי במלחמת יום הכיפורים, חרף הנחיתות הקשה בראשית המערכה. ניצחון זה, יותר מהניצחון במלחמת ששת הימים, הפגין את העליונות הקונבנציונלית של צה"ל על צבאות ערב. הסיבה השניה לכך, היא האמונה הערבית בגרעין הישראלי. השילוב הזה יצר חבילת הרתעה, שהחלישה מאוד את המוטיבציה של מדינות ערב להילחם בישראל. את המלחמה הכוללת החליפו הטרור, הטילים ומערכת הדה-לגיטימציה, אך המטרה לא השתנתה. אף על פי כן, אסור לנו לאבד את התקווה בשלום, כלומר בהשלמת שכנינו עם קיום המדינה.
השלמה כזו לא תהיה אם בידי איראן יהיה נשק גרעיני. נשק כזה יטפח בקרב הערבים את חלומם להשמיד את ישראל. ללא בלעדיות גרעינית ישראלית במזה"ת, תשחק מאוד ההרתעה הישראלית, והדבר עלול להחזיר את מדינות ערב למעגל המלחמה הכוללת נגד ישראל.
לכן, כל ישראלי שוחר שלום חייב לראות במניעת התחמשותה הגרעינית של איראן את המטרה המדינית והביטחונית העליונה של ישראל. רצוי מאוד שהדבר יעשה באמצעים דיפלומטיים ובאמצעות סנקציות כבדות של העולם החופשי על איראן. אולם צעדים כאלה, בתוקף הראוי וברצינות הראויה, יעשו רק תחת איום ישראלי מוחשי לתקוף את איראן. ואם הצעדים הללו יכשלו, יתכן שלא יהיה מנוס מהתקפה ישראלית, אף שאיש אינו חפץ בה.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
