לכאורה, מה רע? מה יכול להיות רע בשדרי שלום ואהבה בין ישראלים לאיראנים? מה יכול להיות רע באמירה בנוסח "איראנים – אנו אוהבים אתכם"? ומה רע בלאהוב איראנים ובלהיות נאהבים על איראנים?
לכאורה, הכל יפה ותמים, רך ונעים. ואני מודה, קשה לצאת נגד קמפיין כזה, שכולו חיוב. ובכל זאת, אני מציע קצת לנגב את השמאלץ ולבחון את הקמפיין הזה בעיניים פוליטיות.
שהרי לכאורה, זה קמפיין א-פוליטי, המציע לאנשים הפשוטים להתעלות מעל השנאות של הפוליטיקאים, ופשוט לאהוב. כל כך פשוט.
אלא שזה לא כל כך פשוט, ולא כל כך לא פוליטי ובאופן כללי אני מציע לכל אדם בעל חוש ביקורת, לפקוח עיניים כאשר הוא נתקל בחיבור שבין קיטש ופוליטיקה.
"אז למי יש יותר גדול – לביבי וברק או לאחמדיניג'אד (טיל כמובן, על מה חשבתם?!). השאלה החשובה, הרת הגורל הזאת, עלולה להבעיר בקרוב את האזור, לעלות בחיי אדם, ילדים, נשים וגברים, לגרום סבל שלא יתואר. ובכן, גנרלים ברוחם יקרים – התשובה לא מעניינת לנו את קצת הזרת". כך נפתח מניפסט של צפי סער בגלריה, המשווק את קמפיין האהבה הפורחת בין ישראלים ואיראנים.
הנה, זה המסר של הקמפיין. ביבי ואחמדיניג'אד מחרחרים מלחמה, מתוך רצון להוכיח של מי גדול יותר. אנחנו יוצאים נגד המלחמה, בעד השלום, בעד האהבה.
המסר מעמיד את אחמדיניג'אד ואת נתניהו כמקשה אחת, ללא הפעלת שיקול דעת ערכי, ללא אבחנה מוסרית. האם ישראל שוללת את קיומה של איראן כפי שאיראן שוללת את קיומה של ישראל? האם ישראל מאיימת בהחרבת איראן כפי שאיראן מאיימת בהחרבת ישראל? האם ישראל מפעילה, מאמנת ומחמשת ארגוני טרור סמי צבאיים כדי שיירו טילים על האוכלוסיה האזרחית של איראן, כפי שאיראן מאמנת ומחמשת את חמאס, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה? המסר הא-פוליטי כביכול, של "אנחנו האזרחים מול הפוליטיקאים-גנרלים" הוא מסר פוליטי בעליל, דמגוגי מובהק, המוחק את ההבדלים בין תוקפנות להגנה עצמית ובין תוקפן למתגונן. המחיקה הזאת היא אנטי מוסרית.
המסר של הקמפיין יוצא נגד מלחמה. נגד איזה מלחמה? "קואליציית נשים לשלום" בישראל פרסמה עצומה, כחלק מהקמפיין הנ"ל: "אנו, נשים יהודיות ופלשתינאיות אזרחיות ישראל, מתנגדות לרטוריקה המתלהמת של מחרחרי המלחמה ולכוונת ממשלת ישראל לתקוף את איראן". חד וחלק. ובכן, זה המסר הדו-שלבי. תחילה יוצרים השוואה בין התוקפן למתגונן. בשלב השני, מוחקים את העילה לסכסוך ואת ההיסטוריה עד לרגע כתיבת הדברים. ההיסטוריה מתחילה עכשיו – פתאום ישראל, מתוך איזו גחמה מתלהמת, מתכוונת לתקוף את איראן. לפתע איראן אינה מאיימת בגלוי במחיקת ישראל מהמפה ומתחמשת במקביל בנשק השמדה המוני. לפתע, ישראל אינה מנסה במשך כעשרים שנה כל דרך לשכנע את העולם לנקוט בצעדים דיפלומטיים וכלכליים כדי להניא את איראן ממימוש מזימותיה. הכל מתחיל באיום ישראלי על איראן, ועכשיו יש לעצור את התוקפנות הישראלית.
וכך כותב רוני אדרי, המעצב הגרפי של פוסטר האהבה לאיראן בפייסבוק: "לבני העם האיראני. כדי שתהיה בינינו מלחמה, תחילה עלינו לפחד זה מזה, לשנוא זה את זה. אני לא מפחד מכם, אני לא שונא אתכם. אני בכלל לא מכיר אתכם. אף איראני לא עשה לי שום דבר רע אף פעם. אנחנו לא רוצים מלחמה". ועוד אומר הנ"ל: "אני אבא לשני ילדים ולא בא לי פצצה על הראש. ... מי אמר שצריך מלחמה עם איראן? על מה המלחמה הזאת בדיוק?" על מה המלחמה הזאת, בדיוק? בדיוק על כך שלא תיפול פצצה על הראש שלך ועל הילדים שלך.
יתר על כן, האיומים הישראלים בהתקפה, נועדו בראש ובראשונה ללחוץ על העולם לפעול באמצעים אזרחיים נגד איראן, כדי למנוע את המלחמה. ההתקפה היא האופציה האחרונה, רק אם לא תוותר ברירה אחרת. מסרים מן הסוג הזה, המבטאים רוח תבוסתנית בקרב הציבור הישראלי, מחלישים את המערכה הזאת, ולכן דווקא הם עלולים לקדם את המלחמה.
הקמפיין הזה מזכיר את הקמפיינים הפציפיסטיים לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה. המוסר הפציפיסטי מוחק את ההבדלים בין טוב ורע, בין טובים ורעים. המוסר הפציפיסטי מעמיד את עצם המלחמה כרע שנגדו יש להיאבק. הפציפיזם ההוא העמיד את היטלר ואויביו באותה דרגה, ואת מלחמתו של היטלר כשווה בערכה המוסרי למלחמה בהיטלריזם. המוסר הפציפיסטי הוא אנטי מוסרי. מוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. הקמפיין הפציפיסטי של סיפור האהבה האיראני, שמשמעותו הוא קריאה להשלמה פאסיבית עם התגרענות איראן, הוא קמפיין בלתי מוסרי בעליל.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
