הבלוג של אורי הייטנר

בערב יום השואה 2008, סערה הארץ, בעקבות שידור הפרק השני בסדרת התחקירים של אורלי וילנאי וגיא מרוז "מוסר השילומים", שעסק בוועידת התביעות. בסרט, הוצג הארגון היהודי, הפועל לקבלת פיצויים מגרמניה והשבת רכוש ליורשי קורבנות השואה, כארגון מושחת העושק את הקורבנות וגוזל את כספיהם. הסרט, שלא בכדי שודר בשעה הרגישה ביותר ביום הרגיש ביותר בשנה בערוץ עתיר הרייטינג ביותר בשעת פריימטיים, עורר סערה רבתי. והנה, השבוע קראתי ידיעה בתחתית ע' 15 ב"הארץ", תחת הכותרת "אורלי וילנאי וגיא מרוז התנצלו ויפצו את ועידת התביעות". בהתנצלות נאמר, בין השאר: "אנו סבורים כי ועידת התביעות תרמה תרומה מכריעה לסיוע לניצולי שואה". השניים משבחים את פועלה של הוועידה ומתנצלים על שלא הביאו את כל התמונה ולא שיקפו את כל הפרטים כפי שהיה צורך להביאם.

איזה אחוז מן הצופים שנחשפו לכתבה, שבדיעבד מסתבר שהיה בה כדי לשון הרע, נחשף להתנצלות? אחוז אחד? חצי אחוז? עשירית האחוז? ואיזה אחוז ממי שצפו בתכנית כולה ושמעו את כתבות הפולו-אפ בימים ובשבועות שלאחר מכן, קרא את הכתבה אודות ההתנצלות במלואה?

כך זה בדרך כלל. חשיפה בקול תרועה רמה ולעומתה התנצלות בקול ענות חלושה, אם לא בקול דממה דקה. אפשר להבין זאת – את מי מעניין שדברים עובדים כיאות? אם ועידת התביעות עושה את תפקידה נאמנה, אין בכך כל עניין, כפי שאין כל עניין בכך שהשכן מלמטה, האיש החביב וישר הדרך, קם בבוקר והולך לעבודה ובערב חוזר לביתו. זה מצ'עמם. גניבה, שוד, אונס, שוחד, שחיתות – הם החריג ולכן הם המעניינים. ולכן, החשיפה הסנסציונית מעניינת את הציבור, אבל אם מתברר שאינה נכונה, זה כבר לא מעניין. ככה זה. אך מי שנפגע מן הדיבה – נפגע קשות, איבד את שמו הטוב, לעתים חייו נהרסו. ספק אם התנצלות תתקן את הנזק, ולבטח – התנצלות שאיש, כמעט, אינו מבחין בה.

אני מציע לחזור, לאור פרשת ועידת התביעות, לדיון על התיקון לחוק לשון הרע. לא התקיים דיון ציבורי על הצעת החוק, שמגביהה את תקרת הפיצויים האפשריים על הוצאת לשון הרע, על פי שיקול דעתו של השופט. לא התקיים דיון ציבורי, כיוון שהצעת החוק זכתה לכותרת השקרית "החוק לסתימת פיות" ובמקום דיון על לשון הרע והצורך להתמודד עם הרעה החולה הזאת, השיח התקשורתי קיטלג אותו כחלק מ"הגל העכור של החקיקה האנטי דמוקרטית" כביכול, בהיסטריה המלאכותית שנופחה כאן לפני חודשים אחדים.

אבל החוק הזה נועד להתמודד עם תופעה קשה – הקלות הבלתי נסבלת של התקשורת לפגוע בשמו הטוב של אדם, בלי לבדוק לעומק את אמתות הדברים. החוק אינו עוסק בהשמעת דעות ולא באמירת אמת, אלא בהתמודדות עם תופעת לשון הרע. לכאורה, אין בחוק הזה צורך, כיוון שכבר היום יש חקיקה נגד לשון הרע, והוכחה לכך היא ההתנצלות של מרוז ווילנאי, בפשרה על פי הצעת השופט ומתוך הבנתם שהם יפגעו קשה יותר אם ימנעו מפשרה, מאחר והם עומדים להפסיד במשפט. מצד שני, עצם פרסום הכתבה והפרסום הזניח של ההתנצלות, מעידים על כך שהחקיקה הקיימת אינה מספיקה ואינה מרתיעה.

הבעיה בהצעת החוק, היא שהיא מתמקדת בפיצוי הכספי, אך כבר אמרו חכמים שטוב שם משמן טוב. מי שנפגע מהוצאת דיבה, יעדיף ששמו יטוהר מאשר שיקבל כך וכך שקלים. זה גם האינטרס הציבורי.

יש צורך בשינויי חקיקה, אך לא בכיוון של הגדלת סכום הפיצויים, אלא בכיוון של תיקון העוול. למשל, אילו החוק היה מחייב את הערוץ השני ואת מרוז ווילנאי לשדר בערב יום השואה הקרוב כתבה באותה שעה ובאותה מתכונת, בה הם יציגו את טעויותיהם, יבהירו את הפער בין האמת לבין כתבתם ויסבירו מדוע נהגו כפי שנהגו, היה בכך פיצוי הולם על העוול שנעשה.

לכאורה, המחלוקת סביב חוקי לשון הרע, היא בין זכות הציבור לדעת לבין זכותו של אדם לשמו הטוב. למעשה, אין סתירה בין השניים. תחקיר החושף את האמת ובשם האמת פוגע בשמו הטוב של אדם, הוא תחקיר ראוי. כנראה שהנפגע לא היה ראוי לשמו הטוב. אולם תחקיר שקרי, אינו מממש את זכות הציבור לדעת, כי זכותו של הציבור היא לדעת את האמת.

חקיקה נגד לשון הרע אינה פוגעת בחופש העיתונות. מי שפוגע בחופש העיתונות, הוא העיתונאי המועל בתפקידו; זה שנוהג ברשלנות, בחוסר אחריות ובחוסר הגינות ואינו מתאמץ להגיע לחקר האמת ולהביא אותה לידיעת הציבור. קל יותר להכפיש.

                                                                                                                                          * BSH