הבלוג של אורי הייטנר

בצוות שניסח לפני שנים אחדות את חזון החינוך של אורטל, קיימנו דיון מהותי, משמעותי, מעמיק על השאלה, האם במטרת העל של החינוך האורטלי - דמות בוגר מערכת החינוך, עלינו להציב את החיים בקיבוץ אורטל?

הרי אנו רוצים שילדינו יחיו באורטל ואנו רואים באורטל לא רק בית אלא דרך, ביטוי למערכת הערכים שעליה אנו מחנכים, מקום להגשמת הרעיונות בהם אנו מאמינים. ולכן, ראוי שנכתוב זאת בחזון. מצד שני, שאלנו את עצמנו – האם בן הקיבוץ שבוחר שלא לחיות באורטל, הוא כישלון חינוכי שלנו? הרי יכול בן לחיות פיזית באורטל ולהגשים בה את ערכי אורטל הרבה פחות מחברו שיבחר לחיות מחוץ לאורטל. ולכן, ראוי שלא נכתוב זאת בחזון. אבל כלל לא להזכיר את אורטל בדמותו הראויה של בוגר מערכת החינוך?

בסופו של דבר הסכמנו על הנוסח הבא:

****

בפורום שעסק בנושא הצעירים באורטל, שהתקיים לפני שבועות אחדים, נאמר המשפט הבא: "המטרה שלנו היא שהבנים יהיו מאושרים בכל מקום על פני הגלובוס שבו יבחרו. המטרה המשנית היא שהם ירצו לחיות כאן. חשוב שבן אורטל יחיה תקופה בחוץ ויבחר באורטל מתוך בחירה מושכלת. אנחנו רוצים בנים שהחליטו לחיות כאן מתוך בחירה, ולא מתוך אינרציה".

אני מסכים עם המסר המרכזי של המשפט הזה, אך שולל מכל וכל אמירות מסוימות בתוכו. אני מקבל את המסר של בחירה באורטל, ולא חיים באורטל מתוך אינרציה. הדבר נכון מבחינת הבנות והבנים שיבחרו בחיים באורטל והוא נכון גם מבחינת אורטל. יש בו גם מסר ראוי, שעלינו להתחרות על לבם של הבנים ועל בחירתם, להיות טובים כדי להוות אבן שואבת בעבורם.

אבל האם המטרה שלנו היא רק שהבנים יהיו מאושרים? כמובן, מי אינו רוצה באושרם של ילדיו? אבל בעיניי, אושר אינו מטרה. מהו אושר? אם מישהו מאושר מעשיית מעשים הפסולים בעיניי מבחינה מוסרית, אני יכול להיות מרוצה מאושרו? אם חיי בטלה, חיי נהנתנות, חיי אנוכיות, חיי חומרנות, אפילו חיי עבריינות גורמים אושר למישהו, מה טוב באושר הזה?

איני מחנך את ילדיי להיות מאושרים. אני מחנך אותם לחיים ערכיים, חיים משמעותיים, חיים של נתינה, חיים של עשיה, חיים של תוכן. אני מאמין, שאם אלה יהיו חייהם – חייהם יניבו להם סיפוק ואושר.

בחזון החינוך של אורטל, לא הגדרנו את דמות הבוגר כדמות של מאושר. לא הזכרנו את המילה אושר. הזכרנו זהות יהודית וציונית, הזכרנו ערכיות ומוסריות, הזכרנו יצרניות ומעורבות, הזכרנו תרומה משמעותית לחברה.

את הערכים האלה בנינו אינם חייבים להגשים באורטל. יש מי שיוכל להגשים אותם במקום אחר טוב יותר מאשר באורטל, וככזה – הוא יממש את ציפיותינו מבוגר מערכת החינוך שלנו טוב יותר במקום אחר מאשר באורטל. על פי אמת מידה זו – כאשר אנו מתחרים על לבם של הבנות והבנים ועל בחירתם וחותרים להיות טובים כדי להוות אבן שואבת בעבורם, הכוונה היא שעלינו להיות ערכיים יותר, כדי להוות כר ראוי להגשמת ערכי אורטל.

****

ביטוי אחר שקומם אותי באותו משפט היה "שיהיו מאושרים בכל מקום על פני הגלובוס שיבחרו". אני הייתי מגדיר זאת אחרת – שיהיו מאושרים בכל מקום על פני הגלובוס שיבחרו, ובלבד שהמקום הזה יהיה בין מטולה לאילת.

כאשר הגדרנו את החזון, תיארנו את בוגר מערכת החינוך כ"אזרח ישראל בעל זהות ציונית ויהודית". בעיניי, מימוש הזהות היהודית הוא חיים בארץ ישראל. ודאי שזה מימוש הזהות הציונית. ציונות אינה אידיאולוגיה ערטילאית להאמין בה, אלא אידיאולוגיה להגשמה. הבסיס להגשמת הציונות הוא עצם החיים בא"י.

"יהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו", אמרו האנטישמים. הציונות שינתה זאת ואמרה: "יהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו". איני רוצה שילדיי יהיו מאושרים בגולה. אני רוצה שיחיו בארץ ישראל והחיים בא"י יסבו להם אושר.

"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת", כתב אהוד מנור. הוא לא כתב שאין לו ארץ אחרת, כי ישראל מושלמת ואנו מאושרים. גם אם האדמה בוערת, זו ארצנו היחידה.

על כך עלינו לחנך את ילדינו מגיל הגן ועד בגרותם וזה המסר שעלינו להעביר גם לבנינו הבוגרים. זה המסר שעלינו להעביר קודם כל לעצמנו.

****

הערב, כשנסב לליל הסדר, נשיר את "הא לחמא", ובו הפסוק: "השתא הכא, לשנה הבא בארעא דישראל" – "השנה כאן, בשנה הבא בא"י". וזה מוזר. אנו יושבים כאן בא"י, ושרים בשנה הבאה בא"י. אכן, כבודדים אנו חיים בא"י וגם כקולקטיב – מזה 64 שנים אנו חיים במדינה יהודית עצמאית בא"י. אולם עדין רוב העם היהודי נמצא בגולה ומה שחמור ומביש עוד יותר – מאות אלפי ישראלים ירדו מן הארץ לאורך השנים.

הירידה מן הארץ היא כמו מכת בכורות – אין כמעט בית שלא פשה בו הנגע. ואנו נותנים לכך לגיטימציה. מי לא שמע משפט כמו "יש לי שני ילדים, אחד גר בת"א ואחד בלוס אנג'לס", ללא היררכיה מוסרית, ערכית, בין שני "מקומות המגורים" הללו. "קשה לי עם זה שהוא חי בלוס אנג'לס, זה כל כך רחוק, אני בקושי רואה את הנכדים. אבל הוא מאושר וזה מה שחשוב".

לא, לא רק זה מה שחשוב. ממש לא.

בהגדה הקיבוצית, הכניס אריה בן גוריון זצ"ל את הנוסח הבא: "השנה אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל".

                                                                                            * מידף - עלון קיבוץ אורטל (גיליון פסח)