הבלוג של אורי הייטנר

אפתח בשורה התחתונה – את פסיקת בג"ץ יש לקיים. זאת משמעותה של עליונות המשפט, שהיא אבן יסוד במדינת חוק: גם פסקי דין שגויים ומקוממים מחייבים, והממשלה אינה עומדת מעל החוק. אני מקווה שהממשלה, באמצעות בני בגין, המתפקד כמבוגר האחראי בפרשה הזאת, תמצא פתרון הולם – למשל, אתר התיישבות זמני לעקורי מגרון, והתחייבות להקים מגרון רבתי, כפולה ומכופלת, על אדמות מדינה, באזור חיוני, כמו בקעת הירדן, למשל.

את החלטת בית המשפט יש לקיים, אך מותר לבקר אותה. זו החלטה שגויה, בלתי הוגנת וחסרת אחריות.

ההתיישבות היא כלי להגשמת מדיניות ואידיאולוגיה. בתור שכזאת, אין היא נושא משפטי אלא פוליטי. מי שאמון על מימוש האמונות והדעות והרעיונות הפוליטיים והאידיאולוגיים, היא המערכת הפוליטית – הממשלה והכנסת. כל ממשלה הקימה התיישבות בהתאם למדיניותה וגישתה אודות מיקום גבולותיה של ישראל. מי שסברו וסבורים שעל ישראל להצטמצם בגבולות 49' התנגדו לעצם הקמת התנחלות כלשהי. ההתנגדות הזאת לגיטימית בדיוק כמו התמיכה בהתנחלות באזורים מסוימים או בכל השטחים. אך היא עניין אידיאולוגי ופוליטי, לא משפטי. זו גם עמדת בית המשפט בישראל. עובדה, כל בתי המשפט העליון, כולל בעידן האקטיביסטי ביותר של ברק ובייניש, דחו כל ניסיון לשלול את סמכות הממשלה להחליט על התיישבות, בטענות של "אי חוקיות", כביכול.

מגרון היא מקרה חריג. כאן, בית המשפט לא פסק בסוגיה הפוליטית של ההתיישבות ביו"ש, אלא בסוגיה משפטית של התיישבות על אדמה פרטית, שהיא בהחלט מעשה בלתי חוקי. אמנם סוגיית הבעלות הפרטית על אדמות מגרון שנויה במחלוקת משפטית, אך כפי שיש לשלול התערבות בית המשפט בסוגיות מדיניות ופוליטיות, כך יש לכבד את מעמדו כפוסק האחרון בסוגיות משפטיות.

ואכן, הממשלה כיבדה את ההחלטה. הסכם הפשרה שהוביל בני בגין, נועד לבצע את פסיקת בג"ץ, באופן הוגן, בהסכמה ובדרכי שלום. העובדה שהקמת יישוב על אדמה פרטית היא מקרה כל כך חריג, מעידה על כך שאין זו מדיניותן של ממשלות ישראל. מכאן, שהדבר נעשה בתום לב, הן של המדינה ועל אחת כמה וכמה של המתיישבים, שהקימו את יישובם בסמכות, ברשות ובתמיכה של המדינה; של ממשלת אחדות לאומית שכיהנה באותה תקופה. דברי הבלע על "פולשים פורעי חוק" וכד', חסרי שחר. הממשלה נהגה באחריות, כאשר חיפשה ומצאה פתרון הולם, המבוסס על הגינות ומחויבות למתיישבים ועל ביצוע החלטת בית המשפט.

בית המשפט לא דחה את הפשרה, אלא רק את לוח הזמנים לביצועה. אבל לוח הזמנים הזה, הוא אחד הביטויים להגינות כלפי מאות המתיישבים שנאלצים להיעקר מביתם וממפעל חייהם. מה החיפזון? הרי האדמה הנ"ל לא הייתה תפוסה בידי בעלים אחרים ואין בהם פגיעה ממשית. יכול בית המשפט לחייב את המדינה לפצות את בעלי הקרקע על התקופה שעד קבלתם את האדמה בחזרה, ולאפשר מעבר מכובד ומסודר של התושבים למקומם החלופי. יכול בית המשפט לטעון ששלוש שנים וחצי הם זמן ארוך מידי, לקצר אותו, לשלוש שנים, למשל. אבל הדרישה לעקירה מיידית, היא החלטה בלתי מידתית וחסרת כל הצדקה. זו החלטה חסרת אחריות. זו החלטה כוחנית, של "ייקוב הדין את ההר".

הממשלה, באמצעות בני בגין, הצליחה להגיע להסכם שיאפשר ביצוע ההחלטה בהסכמה ובדרכי שלום. ההנהגה האחראית של יש"ע הצליחה לשכנע את תושבי מגרון לחתום על ההסכם, בניגוד למערכת הלחצים וההסתה של הגורמים הקיצוניים. למרבה הצער, בית המשפט שיחק לידי הקיצונים, ופגע פגיעה קשה בהנהגה האחראית.

לא תמיד פוסק בית המשפט בגישה של "ייקוב הדין את ההר". בנושא הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי והשתלטות בדואים על אדמות מדינה, מגלה בית המשפט אורך רוח, מפאת שלום הציבור. למרבה הצער, הגישה הפרגמטית, המתחשבת, המחפשת פתרונות אחראיים מתוך אחריות לשלום הציבור, לא שמשה נר לרגלי השופטים, שדנו בסוגיית מגרון.

                                                                                                                            * "ישראל היום"