במי תומכים הדרוזים בגולן, באסד או במורדים בו?
השאלה הזאת, המעסיקה את התקשורת בחודשים האחרונים, יוצאת מנקודת הנחה לפיה מדובר בפטריוטים סוריים החלוקים ביניהם בשאלה מהי טובתה של סוריה.
ההנחה הזאת נובעת מאי הכרת החומר. מי שמכיר את הדרוזים יודע שהאמת אחרת. האקסיומה השגויה, אינה המצאה של עיתונאים. את הדימוי הזה יצרו הדרוזים עצמם, בהופעותיהם הפומביות לאורך השנים. בשיחות סגורות וגלויות, הם אומרים דברים שונים לגמרי.
לפני כשבוע, הובלתי סיור בגולן של תכנית לסטודנטים מצטיינים במכללת "אורנים". בתכנון הסיור, בקשו ממני האורחים להיפגש עם דרוזים אוטנטיים, שיוכלו להציג בפניהם את תפיסת העולם של הדרוזים ואת האופן בו הם רואים את חייהם בגולן הישראלי, את עמדתם באשר לעתיד הגולן ואת גישתם באשר לטבח ולמלחמת האזרחים בסוריה.
אני מודה שהיו לי חששות ממפגש כזה. כמי שמרבה לעסוק בניתוח טקסטים, אני יודע שיש צורך באוזן מוסיקאלית במיוחד, כדי להבין בין השורות את כפל הלשון הנהוג בהתבטאויות הפומביות של הדרוזים. אמנם אין זה אירוע מתוקשר, אך גם אין זו שיחה במחשכים. סברתי, שיהיה עליי לשמש כפרשן, אחרי המפגש עם הדרוזים. האם יקבלו את פרשנותי כאוטנטית? או שמא יראו בה פרשנות מוּטָה, הנובעת מהשקפתי הפוליטית?
דילמה נוספת הייתה, איך להביא אדם שלא ייחשד בחוסר אוטנטיות? פניתי לרב שוגרמן, שיש לו מהלכים בהנהגת המגזר הדרוזי, וניסיתי להגיע באמצעותו לשייח אבו-סלאח, המנהיג הדתי החשוב ביותר במגזר. השייח הפנה אותנו לקרוב משפחתו – ראש מועצת מג'דל שאמס, שגייס את מנהל בית הספר לשעבר להצטרף אליו.
הייתה זו שיחה מצוינת, ומפתיעה בכנותה, חרף העובדה שהשיחה תועדה בווידאו. לאורך המפגש, חשבתי עד כמה הייתי רוצה שכל אזרח בישראל ישמע את הדברים.
משפט המפתח החשוב ביותר, בעיניי, בדבריהם, היה: "אותנו לא מעניין הסורים או הישראלים. אותנו מעניינת האדמה שלנו, מג'דל שאמס. היו כאן התורכים, היו הצרפתים, היו הסורים, עכשיו הישראלים. אנחנו לא יודעים מי יהיה מחר". זאת התפיסה הדרוזית כולה על רגל אחת.
התבטאויות רבות של השנים, הציגו את הדרוזים כאינטרסנטים קיצוניים; כמי שמצבם הכלכלי האישי הוא הדבר היחיד המניע אותם. מה, אין הם פטריוטים? אין להם אידיאולוגיה? אין להם מהות ערכית? ביטויים אלה יצרו קצת אי נוחות בקרב המאזינים. גם לאוזניי, כפטריוט, הם צרמו קצת, לעתים.
אלא שהביקורת הזאת מחמיצה את העיקר. מדובר בפטריוטים לעילא ולעילא. אלא שהם אינם פטריוטים סורים ולא פטריוטים ישראלים, אלא פטריוטים דרוזים. מה שמניע אותם, הוא טובת העדה שלהם. ולשיטתם הם צודקים.
הדרוזים אינם לאום ואין הם חפצים בעצמאות לאומית. מאחר ואין להם מחויבות לא לישראל ולא לסוריה, הם ישמיעו את מה שטוב להם. מה טוב להם? הם דיברו על המצב הכלכלי המצוין שהם נהנים ממנו בישראל, על השגשוג המאפיין את חייהם. הם דיברו על החופש, על הדמוקרטיה ממנה הם נהנים, והביעו תקווה גדולה שפעם תהיה דמוקרטיה כזאת גם בסוריה, אך היום כולנו יודעים מה מצב חירויות האדם שם. ברור מה הם מעדיפים.
אבל הם אינם יודעים מה יהיה מחר. הם אמרו בפירוש, שהנסיגה מסיני הביאה את הנהגתם לפעול על פי הנחת עבודה של נסיגה מהגולן. אם הגולן יהיה ישראלי, לא יאונה להם כל רע, אם יצטיירו כפרו סורים. אם תהיה נסיגה, פרו ישראליות תחשב להם כבגידה. מאחר ובכל מקרה, הם מתכוונים להישאר על אדמתם – המשחק ברור.
למה אין לכם תעודות זהות ישראליות? שאלו הסטודנטים. "יש לנו תעודות כחולות", אמרו השניים ושלפו אותה מכיסם. אלו תעודות זהות לכל דבר, רק שחסרה בהם הגדרת האזרחות. המשמעות היחידה, היא שאין הם יכולים להצביע בבחירות. מאחר וסוריה הצהירה שקבלת אזרחות ישראלית היא מעשה בגידה שדינו מוות, אין הם רוצים לקחת סיכון על חייהם, במקרה של נסיגה, חלילה, ועל שלום בני משפחתם בסוריה.
הסטודנטים שאלו אותם על אירועי "יום הנכבה" ו"יום הנכסה". הם הופתעו מאוד מההסתננות של הפלשתינאים ביום הנכבה. לא היה להם כל קשר לכך. המנהיגים הדרוזיים הבהירו להם שעליהם לעזוב מיד, ושכנעו אותם לעשות כן. הדוברים הביעו פליאה ואכזבה מכך שניתן בכזאת קלות לעבור את הגדר ואת שדות המוקשים. המפגינים ממג'דל ביום הנכסה, הם מיעוט קטן, כפי שיש כמותם גם בת"א. הם גרמו נזק גדול מאוד לכפר ולכלכלתו והציבור זועם עליהם ומקווה שהם למדו את הלקח.
באשר לסוריה – השניים היו חלוקים בדעותיהם, בין מי שמעדיף שאסד ינצח ובטוח בניצחונו, למי שמעדיף שהמורדים ינצחו ובטוח בניצחונם. בעיניי, מה שמעניין כאן הוא הזהות בין הערכת התוצאה הסופית לבין התמיכה. כל אחד מהשניים תומך במי שלהערכתו ינצח. גם כאן, מה שמעסיק אותם הוא האינטרס הדרוזי. האינטרס הדרוזי היא לא להיות בצד המפסיד.
ההערכה המקובלת, היא שרוב הדרוזים בגולן תומכים באסד. אני שותף להערכה הזאת, ויכול לנתח אותה. הדרוזים, בכל מקום בעולם, מגלים נאמנות למדינה בה הם חיים ומרבים לשרת בכוחות הביטחון. כך בישראל וכך גם בסוריה. מאחר והמאבק בסוריה אינו בין שוחרי דמוקרטיה למתנגדיה, אלא בין א' הרוצה לשחוט את ב' לבין ב' הרוצה לשחוט את א' – הדרוזים בסוריה חוששים מנקמת השלטון שיחליף את אסד, בגין נאמנותם לשלטון. הדרוזים בגולן חוששים לאחיהם בסוריה, ומעדיפים להשאיר את המצב על כנו.
מה התובנה שלי מן הדברים ששמעתי? אני מעריך את הדרוזים, את הפטריוטיות שלהם לעדתם, את דבקותם באדמתם, ואין לי מהם ציפיה להיות יותר פרו ישראלים מן הישראלים. הם אמרו שכל הצהרה של פוליטיקאי ישראלי על נסיגה, מנערת אותם ויוצרת בקרבם חוסר שקט וחוסר ביטחון.
על הגולן להיות ישראלי, כיוון שזאת טובתה של מדינת ישראל. שאלת עמדתם של הדרוזים ורצונם, לא היו מזיזים אותי כהוא זה מן העמדה שהגולן חייב להיות ישראלי לעד. אילו הם היו רוצים בנסיגה, לכל היותר הייתי מוכן לנסיגה מן הכפרים עצמם. אבל אני יודע, והמפגש הזה חיזק את ידיעתי, שגם הדרוזים רוצים בהמשך הריבונות הישראלית. הם מפחדים פחד מוות מאפשרות של נסיגה, חלילה. הפחד הזה מדריך אותם ומשפיע על הפוליטיקה שלהם יותר מכל. מי שאשם בפחד הזה, הם אנחנו, מדינת ישראל. מנהיגי ישראל, שאינם מכבדים את ריבונות מדינתם וניהלו מו"מ על נסיגה, ואלה המצהירים עד היום על תמיכתם בנסיגה הזאת, מפחידים את הדרוזים ודוחפים אותם לתהליכי דה-ישראליזציה.
ברגע שאנו נהיה ברורים, נמצא בדרוזים אזרחים וחיילים נאמנים, בדיוק כמו אחיהם בגליל ובכרמל.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
