הבלוג של אורי הייטנר

ב-6.6.82, לפני שלושים שנה, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, או כפי שנקראה בחודשים הראשונים – מבצע "שלום הגליל".

קיבוץ אורטל הצעיר, בן הארבע, שחבריו היו כבני עשרים, ספג מכה קשה במלחמה הזאת – בתוך שבועות ספורים נפלו ארבעה חברים, ארז, גדי, אילן ומידד. היה זה שנה אחת בלבד אחרי שהקיבוץ שכל את חברו הראשון – עודד. בשורות האיוב נחתו בזו אחר זו – עוד זה מדבר וזה בא. היגון היה כבד.

שנים מן החללים – ארז ומידד, היו חברים בגרעין "שיאון", גרעין ד'. חברי הגרעין לקחו על עצמם את המשימה, להוביל את הקמת אתר ההנצחה לזכר חללי אורטל. האדריכל שתכנן את אתר ההנצחה היה שבתאי ארגוב, אבא של חנן, חבר הגרעין.

האתר – בתוך בריכת מים, ולפניו רחבת טקסים בזלתית, נבנה בתוך בוסתן נשירים, והוא מוקף בפרגולה, שעליה מטפסות גפנים. מאחורי האתר חלקת ורדים. מתחת לפרגולות – ספסלי עץ למנוחה. הנוף הנשקף מהמקום מקסים – החרמון מזה ורכס בשנית מזה (כשהאתר נבנה עוד לא היו טורבינות הרוח על הרכס, והן הוסיפו ליפי הנוף). התפיסה שעמדה מאחורי העיצוב הסביבתי, הייתה הרצון להפוך אותו למקום חי ותוסס, שמשפחות וילדים יבלו בו, ויהיה חלק מן החיים. בפועל, הדבר לא קרה. המקום אינו שוקק חיים, אך מפעם לפעם פוקדים אותו חברים וילדים.

האתר פעיל בעיקר בטקסי יום הזיכרון, הנפתחים בו – הטקס הרשמי של קריאת "יזכור" וקינת דוד, הורדת הדגל לחצי התורן, הדלקת משואת הזיכרון ושירת "התקווה", טרם ההליכה לערב הזיכרון ב"בזיליקום". בעבר, השביל אל המקום היה עשוי אבני טוף זעירות. ההליכה בהם הייתה כבדה והגישה בעגלות ואופניים הייתה בלתי אפשרית. לכן, הוחלט לסלול מדרכה. אולם היה משהו מיוחד בשאון הצעידה בטוף; היה זה בעבורי פס הקול של יום הזיכרון.

אתר ההנצחה נחנך ביום הזיכרון תשמ"ג, יום הזיכרון הראשון אחרי המלחמה. על האתר נכתבו באותיות מנחושת שמותיהם של חמשת החללים, ולמרבה הצער בשנים שלאחר מכן נוספו עליהם שמותיהם של אלון, גילי ואורי.

הטקסט שנחקק על האתר, הוא השורות הראשונות משירה של רחל המשוררת "כאן על פני אדמה".

****

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

 עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

 הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

 לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

 בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

 שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל כתבה את השיר ב-1927 והקדישה אותו לידידה הקרוב משה ביילינסון, ממנהיגי תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר". יהודה שרת הלחין אותו.

השיר אומץ בידי תנועת העבודה הציונית, כמבטא את ההוויה הציונית, החלוצית. בכנס היסוד של מפא"י – עם איחוד "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" ב-1930, עיטרה את במת הנשיאות כתובת גדולה ובה המילים מתוך השיר: "האמנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר?"

שנה לפני מלחמת לבנון, יצא לאור ספר נפלא, ובו סיפורים ומקורות מעשרים השנים הראשונות של התנועה הקיבוצית, בעריכת מוקי צור. הספר נקרא "כאן על פני אדמה". לפני שנתיים מוקי כתב ביוגרפיה קיבוצית על דגניה א', במלאת לה מאה שנה. שם הספר – "לא בעבים מעל" (שמותיהם של עוד שלושה מספריו של מוקי לקוחים משיריה של רחל – "התשמע קולי", "אורות רחוקים" ו"כחכות רחל").

מה יש בו, בשיר הזה, שיצר לו מעמד ייחודי כזה?

כמו ברבים משיריה, מזדהה רחל המשוררת עם רחל אמנו. כאשר היא מדברת על האם, היא מתכוונת לאדמה – אמא אדמה, אך גם לרחל אמנו, כפי שנרמז בפסוק גלילת האבן על פי הבאר; רמז ליעקב שגלל את האבן הכבדה על פי הבאר והשקה את צאן רחל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י). יעקב לא נודע כבעל כוח פיסי, והנה מיד אחרי שהרועים שנאספו סביב הבאר אמרו לו שהם ממתינים עד שיבואו כל העדרים, כדי שיוכלו יחד לגול את האבן ולהשקות את הצאן, "והאבן גדולה על פי הבאר". אהבתו העניקה לו כוחות על אנושיים.

רחל אינה מצפה לכוח על אנושי. היא אינה מפארת את ארצה בעלילות גבורה, בשלל קרבות. היא מאמינה באנשים רגילים, אנשי עבודה, הבאים מאהבה ומשתפים פעולה ויחד עושים את המעשה הגדול. האבן על פי הבאר, מסמלת את הקשיים הגדולים העומדים בפני המפעל הציוני, הקורבן הכבד שהמפעל הזה תובע מאתנו. האם יבצר מאתנו לגול את האבן הזאת מעל פי הבאר? שואלת רחל. השיר מסתיים בספק המאתגר הזה, אך התשובה נרמזת בשורה הקודמת לשאלה – הדבר יתכן במאמץ משותף של אלף זרועות.

רחל מתכתבת בשירה עם הסיפור התלמודי אודות תנורו של עכנאי. בסיפור זה, מתוארת מחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטוהרה. רבי אליעזר בן הורקנוס סירב לקבל את הכרעת הרוב, כיוון שהיה משוכנע שהוא מבטא את כוונת האל, והוכיח את צדקתו באמצעות הזמנת מעשי נסים ומשהללו לא שכנעו – בהזמנת בת קול שיצאה מהשמים וצדדה במפורש בעמדתו. קם רבי יהושע, דחה את כל אמצעי השכנוע הנסיים הללו באמירה האלמותית: "לא בשמים היא". המסר היה ברור – התורה נתנה פעם אחת. מרגע זה ואילך, אנחנו בני האדם, החיים את החיים הארציים, האמתיים, בני חורין לפרשה על פי הבנתנו האנושית.

"כאן, על פני אדמה, לא בעבים מעל" – כותבת רחל. אנו הציונים נושאים באחריות על עתיד העם היהודי. "לא ערפילי מחר" – איננו מצפים לנסים ולגאולה משיחית, על טבעית. את הגאולה אנו מביאים בעצמנו, באלף זרועות, ואיננו ממתינים למחר – היום, "היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן". איננו בורחים מאחריות ולא משאירים את המעשה הציוני לדורות הבאים – ניתנה לנו אחריות על "הקדנציה שלנו"; "לרוות את היום הזה, הקצר, האחד". ואת היום הזה לא נרווה בחלומות גאולה תוך ישיבה בגולה, אלא במאמץ אדירים "על פני אדמתנו כאן".

זאת התורה הציונית כולה על רגל אחת – אנו רואים עצמנו כמי שנושאים על כתפנו הדלה את מלוא האחריות על ההיסטוריה היהודית ועל עתיד העם היהודי, תוך שיתוף פעולה של אלף זרועות, של בני אדם מן היישוב, כאן, על פני אדמה.

אין שורות מתאימות יותר, לאתר הנצחה לזכר חללי קיבוץ צעיר, קיבוץ בן ארבע בלבד, שנטע את שורשיו כאן, על פני אדמת הגולן, כחוליה נוספת בשרשרת ההגשמה הציונית.

                                                                                                             * מידף - עלון קיבוץ אורטל