הבלוג של אורי הייטנר

בספרו "על מורדות הר געש", תיאר עמוס עוז שיח שקיים עם סטודנטים גרמנים, בתום הרצאה שנשא באחת האוניברסיטאות בגרמניה. אחת הסטודנטיות שאלה אותו, סיפר עוז, האם לדעתו הגרמנים נושאים באשמת אסונו של העם הפלשתינאי, הסובל בשל חטאי הוריהם? עמוס עוז לא התבלבל, והשיב לה במיטב חדות לשונו הסרקאסטית (הציטוט – מן הזיכרון א.ה.): "ודאי שאתם אשמים. אם ההורים שלכם היו קצת יותר יעילים, והיו משלימים את מלאכתם, הם היו חוסכים מהפלשתינאים את אסונם".

עוז היטיב להציב מראה בפני הסטודנטית, ולהציג לה את המשמעות האמתית של הטרנד אותו היא ביטאה. הוא רמז לה, שהלהג האנטי ישראלי, כביכול כהכאה על חטאי דור ההורים, הוא דרך מתוחכמת לבטא את המשכיות המעשה ההורי. הוא אותת לה, שאדם הגון אינו יכול להסתיר אנטישמיות מאחורי אצטלה של אנטי ישראליות או אנטי ציונות.

אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בישראל בעשור האחרון, הוא ספרו של הפילוסוף פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה". בספר זה, מנתח יקירה את המדרון החלקלק המביא את השמאל הרדיקאלי באירופה ובעיקר בגרמניה (ולמרבה הבושה גם בישראל) מאנטי ציונות לאנטישמיות מובהקת, וכיצד הטיעון הטרנדי אודות "האחריות הגרמנית לאסונם של הפלשתינאים" מוביל באופן ישיר להכחשה בוטה של השואה. הוא מתאר כיצד האנטישמיות הזאת מלכדת ומאחדת את הימין הנאו נאצי ואת השמאל הרדיקאלי, שלכאורה אמורים היו להיות משני צדי המתרס.

יקירה ועוז מתארים בספריהם זרם משמעותי ומסוכן, שאסור להתעלם ממנו. לכן, איני מקבל את הטיעון הרווח בימים האחרונים, על פיו אין להתייחס ברצינות לפשקוויל האנטישמי של הסופר הנאצי גינטר גראס; לטענות שמדובר בסך הכל בגיבוב של שטויות שאף אחד לא היה שם אליהם לב אלמלא התגובה החריפה בישראל, ושמה שעומד מאחורי הדברים הוא רדיפת פרסום אישי, ובטיפשותנו הענקנו לו אותו בחינם.

הטיעון הזה מתעלם מן התופעה, שהסופר הנאצי הוא ראש החץ שלה; אותה תופעה שמתוארת היטב בספרו של יקירה. יוקרתו של חתן פרס נובל, הידוע כאיש רוח ולוחם בגזענות, מעניקה תוקף מוסרי ורוח גבית לתופעה האנטישמית הזאת. לא בכדי, הפשקוויל הזה עורר סערה בגרמניה. כל גרמני מוסרי ובעל מצפון ראה לנכון לגנות ולהוקיע את הסופר הנאצי על דבריו; מי כמוהם מכירים את המדרון החלקלק של שתיקה לנוכח הסתה אנטישמית.

במשך עשרות שנים טשטש הסופר הנאצי עקבות והסתיר את עברו. רק לאחר שזכה בפרס נובל לספרות ובמעמד מכובד בכל המערב של איש רוח דגול, חשף את עברו. קשה להצביע על צדיקים בגרמניה של שנות ה-30 וה-40. הרי העם הגרמני הוא שהעלה את היטלר לשלטון. אולם רק מעטים התנדבו לאס-אס. רק המיץ של הזבל הגזעני והאנטישמי, בחרו דווקא ביחידה ההתנדבותית הזאת; רק אנשים שהפנימו את התורה הנאצית בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם. גינטר גראס הוא אחד מאלה.

את מה שהאכילו אותו באס-אס הוא מקיא היום, כשהוא מסווה את האנטישמיות ב"אנטי ישראליות". בבחרותו הוא חונך על הסיפור שהיהודים הם סכנה לעולם ובזקנתו הוא מפיץ את הסיפור שמדינת היהודים מסכנת את שלום העולם. וכאשר איראן, החותרת בגלוי להשמדת ישראל ורואה ביעד זה את פסגת שאיפותיה, העומדת מאחורי הטרור העולמי, המכחישה את השואה באופן ממלכתי, מנסה להצטייד בנשק השמדה המוני – הסופר הנאצי תומך בה ומציג את מדינת היהודים כסכנה לשלום העולם. יקירה מציג בספרו את הטקטיקה המרכזית של האנטישמיות החומה-אדומה החדשה – הצגת ישראל כנאצית. הסופר הנאצי מציג את מדינת היהודים כמי שמתכננת השמדת עם – שואפת להשמיד את איראן.

ולנוכח דברי הבלע הללו של חתן פרס נובל לספרות, מתבקשת תגובה חריפה המוקיעה את דבריו מפי אותם סופרים ואנשי רוח ישראליים בעלי מעמד מרכזי בתרבות המערבית, ובראשם עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן. ומשום מה – הללו נאלמו דום. הדבוקה האוטומטית, החתומה על גילוי דעת גולמי שהכיתוב מעל רשימת שמותיה מתחלף משבוע לשבוע, יצאה כנראה לסדנת ויפאסאנה, דווקא כאשר צריך אותה. דוד גרוסמן, הלוחם ללא חת בגזענות, שותק לנוכח גזענות אנטישמית של אחד מבכירי הברנז'ה של השמאל המערבי. עמוס עוז, שהיטיב להשחיז את לשונו בתגובה הולמת לסטודנטית מבולבלת, בלע את לשונו כשצריך היה להתייחס להוגה המבלבל, היוצר את הרוח הרעה שאותה סטודנטית ציטטה. עוז חזק על חלשים, אך מול חתן פרס נובל הוא ברח למנזר השתקנים.

השתיקה הזו מביכה ומדאיגה. היא מעידה במקרה הטוב על פחדנות, ובמקרה הרע על כך שאותם אנשי רוח סבורים ש... אולי יש משהו במה שהנאצי הזה אומר.

השתיקה הזאת מבישה. נזכור ונזכיר אותה כאשר הנ"ל יטיפו מוסר למדינת ישראל.  

                                                                                                                           * "ידיעות הקיבוץ"