על השחיטה / "אל המשורר"
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.4.12
בשבוע שבין פסח ליום השואה, בחרתי להשמיע את שירו של ביאליק "על השחיטה", שנכתב כתגובה מיידית לפוגרום בקישינב, שנערך במוצאי פסח תרס"ג 1903, ונטבחו בו 49 מיהודי העיר, מאות נפצעו, נשים וילדות נאנסו ורכוש רב נבזז. הפוגרום, תוך עצימת עין אוהדת של השלטונות, גרם לזעזוע עמוק ברחבי העולם היהודי. השיר פורסם בכתב העת "השילוח" כחודשיים אחרי הפוגרום, אחרי מו"מ ממושך עם הצנזור.
שירו של ביאליק הוא שיר של התרסה, הפונה אל מספר גורמים. המען הראשי לביקורת הם השמים. טענתו של ביאליק היא שהשמים ריקים מנוכחות אלוהית, במקרה הפחות גרוע, או במקרה הגרוע יותר – הנוכחות האלוהית היא מלכות של רשע. "אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב – ואני לא מצאתיו ... לבי מת ואין עוד תפילה בשפתיי ... אין תקווה עוד".
המען השני הוא התליין, כלומר מבצעי הפוגרום. הפניה אל התליין היא בעצם מסווה לביקורת חריפה על השלטונות. הוא פונה אל התליין באירוניה מרה: "הא צוואר – קום שחט! ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום, וכל הארץ לי גרדום". אך הטענה שלו היא כלפי מי שאמור להגן על היהודים – החוק, המדינה. "דמי מותר". לא בכדי, הצנזור הממשלתי בפטרסבורג סירב לפרסם את השורה הזו, והיא הופיעה רק כעבור שנים אחדות, כאשר ביאליק כינס את שיריו בספר. על התליין עצמו הוא מאיים, שכתם הדם של יונק וסב, לא ימחה לנצח מכותנתו.
השורה החזקה ביותר, בעיניי, בשיר הזה היא: "ואם יש צדק – יופע מיד! אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד". מקובל לראות גם בבית זה ביקורת כלפי אלוהים, או כלפי היהודים הממתינים לצדק האלוהי שיבוא לעתיד לבוא, אך אני סבור שכאן המען הוא החוגים המהפכניים, המתקדמים, לוחמי הצדק, מתנגדי השלטון, ששתקו ולמעשה נתנו ידם לפוגרום. בכך, אין משמעות לצדק שבשמו הם מדברים. "אף אתם לכו, זדים, בחמסכם זה". לדעתי, שורה זו, המופיעה באותו בית, אינה מופנית לרוצחים, אלא לשותקים. אגב, בשבוע שעבר קראתי שיר חדש שכתב המשורר איתמר יעוז קסט כתגובה לשיר הנאצה האנטישמי של הסופר הנאצי גינטר גראס, עם מסר דומה – אם שוב יהיה ניסיון להשמיד את היהודים, העולם כולו ילך לאבדון.
שורת המחץ לקראת סוף השיר: "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן". הנקמה האמתית, היא הדם שייקוב את התהום וימוטט את יסודות מוסדות הרשע המושלים בארץ.
קראתי השבוע פרק מביוגרפיה של המשורר והמחזאי יצחק קצנלסון, המורה הרוחני של מורדי גטו ורשה, שנספה באושוויץ, אותה כתב מוקי צור, ועומדת להתפרסם בקרוב. מסופר שם כיצד לקראת המשלוח לאושוויץ כינס קצנלסון את תלמידיו ולימד אותם את "על השחיטה". ניתן להבין מסיפור זה את עוצמתו של השיר, שהדהד בראשם של קרבנות השואה, בחלוף כחצי מאה.
אנו נשמע את השיר מפי להקת "אל המשורר". הלהקה מורכבת מארבעה מוסיקאים ומחנכים צעירים, חברי תנועת "דרור ישראל" – תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, שלמדו, הלחינו והקליטו שירים של ביאליק. הלחנים מקסימים וכפי שנשמע ההרמוניה של חברי הלהקה נפלאה. ניכר על הלחנים שהם נבעו מלימוד מעמיק של השירים, והם נותנים ביטוי חזק למסרים.
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי! / אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב – / וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו – / הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי! / אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי, / וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד – / עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי? // הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט! / עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם, / וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם – / וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט! / דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח, / דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ – / וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח. // וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד! / אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ / הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ – / יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד! / וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ; / אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה / וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ. // וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! / נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן – / וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! / יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים, / וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם / כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.
קישור לשיר:
http://www.youtube.com/watch?v=5Kv8_eLitTg
בבלוג זה
בכל הבלוגים
