לא הצטרפתי השבוע למקהלת הגינוי הגורף לסא"ל אייזנר. רבים הרימו גבה לנוכח עמדתי, שלכאורה מנוגדת לגישתי העקרונית בסוגיות של מוסר לחימה וטוהר הנשק ולתגובותיי במקרים קודמים. לכאורה, עמדתי מנוגדת גם לדרך בה אני פעלתי כחייל, ששירת תקופות מילואים רבות בשטחים, בשתי אינתיפאדות. לא זו בלבד שבאופן אישי תמיד הקפדתי על הכללים הנוקשים ביותר בנוגע ליחס לאוכלוסיה אזרחית, אלא שלא אחת התעמתתי, כולל עימותים חריפים, עם חבריי שנהגו אחרת.
לכאורה יש סתירה. מדוע, אם כן, זאת עמדתי?
באופן כללי, כאשר אני מריח עדר מיוחם מתלהם, אני חשדן. קשה לי להיות חלק מעדר. אני מעדיף לבחון ולבדוק ולגבש את עמדתי באופן "עצמוני". כאשר תמונה בת כחמש שניות, מנותקת מכל הקשר, מוצגת במשך שעות וימים בלוּפּ אינסופי של שטיפת מוח, כאשר ברור מי צילם וערך ומה מגמתו, ועל סמך תמונה זאת – הנשיא, ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל מתחרים ביניהם כאחרוני הטוקבקיסטים, הגינוי של מי יותר גדול, ובתוך שעתיים האיש מושעה וכל התקשורת מודיעה שהרמטכ"ל ידיח; וחבורת הפרובוקטורים האנטי ישראלית מוצגת כקבוצת רוכבי אופניים תמימים וחביבים – איני קופץ לדום ומתיישר. אני מעדיף לבחון את הדברים.
לפני ימים אחדים הועלה לשידור יהודה מאיר, מפקד אזור שכם בתקופת האינתיפאדה הראשונה, שהודח מתפקידו וסולק מצה"ל בשל פקודה בלתי חוקית בעליל שנתן. הן המראיינת והן המרואיין התייחסו למקרה של אייזנר כזהה למקרה של מאיר, וההשוואה הזאת הוצגה גם במספר כתבות בעיתונים.
אני סבור שראוי להשוות בין שני המקרים, כדי להבין את ההבדל התהומי ביניהם. יהודה מאיר נתן פקודה לחיילים לעצור באישון לילה עשרות פלשתינאים מן הכפר חווארה על פי רשימה מראש, לכסות את עיניהם, לקחת אותם לחורשה סמוכה, וכשעיניהם מכוסות להכות אותם באלות בידיים וברגליים, עד שבירת עצמותיהם. לצורך השוואה – המקרה היה דומה אילו אייזנר היה עוצר את הצעיר הדני בלילה שלאחר האירוע ומכה אותו בקור רוח עד שבירת עצמותיו.
האירוע הזה שונה בתכלית. מי שעצמותיו נשברו היה דווקא אייזנר. התקרית הייתה בעיצומו של אירוע קשה, של חסימת כביש מרכזי – צעד המסכן חיי אדם, תוך הפעלת אלימות קשה כלפי חיילי צה"ל וקציניו. בניגוד לאירוע הבלתי חוקי של יהודה מאיר, שימוש באלה לפיזור התפרעות היא צעד סביר. לא הייתה בידיו של אייזנר אלה, אך הוא השתמש בנשקו האישי כבאלה.
האם הוא נהג נכון? האם הוא לא הגיב בחריפות יתר? האם זאת הדרך שבה צריך לנהוג המפקד הבכיר בשטח באירוע כזה? האם הוא לקח בחשבון את הנזק התדמיתי לישראל, מן הצילום הזה?
איני סנגורו של אייזנר ולא מליץ יושר שלו. איני מצדיק אותו ואיני סבור שהוא ראוי לצל"ש על מעשהו. אבל אני סבור שהוא נהג בגדר הסבירות, ואין הצדקה – לא למתקפה המתלהמת עליו, לא לתגובה ההיסטרית של צה"ל ביום בו התפרסמו התמונות ולא להחלטה הפופוליסטית של הרמטכ"ל להדיחו.
ובכלל, אנו מקבלים כנורמה לגיטימית הפעלת אלימות כלפי חיילי צה"ל. הפגנה דמוקרטית אינה התפרעות אלימה. מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב, הופך באחת לאויב של צה"ל ושל מדינת ישראל. במקום שאלימות נגד חיילי צה"ל תהיה קו אדום, אנו עדים חדשות לבקרים לאלימות פיסית ומילולית כלפי חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, מקריאות "נאצי" ועד הרמת יד, אבן ומקל, מצד נוער הגבעות, מצד המתפרעים הרדיקאלים בבלעין ונעלין, מצד מפגינים חרדים המתעמתים עם שוטרים במאה שערים ובית שמש או מצד פרובוקטורים חוליגנים מאירופה, שבאים לשלהב יצרים ולעורר מהומות בישראל. כל אלה קיבלו השבוע רוח גבית ממלכתית, בתגובה ההיסטרית וחסרת הפרופרציות כלפי סא"ל שלום אייזנר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
