ליל חניה / חנן יובל, אפרים שמיר וירדנה ארזי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 23.4.12
היום נשמע יצירת מופת – מפגש פסגה בין שני גאונים, נתן אלתרמן ויאיר רוזנבלום. כבר אמרתי לא פעם, שבעיניי אלתרמן הוא גדול המשוררים שידענו, גם יותר מביאליק אותו שמענו בשבוע שעבר. אלתרמן כתב שירה, כתב את שירי העת והעיתון וכתב פזמונים. היום נשמע שירה צרופה. שיר שלא נכתב להלחנה, ולדעתי אלתרמן לא העלה על דעתו שיולחן אי פעם. רק ניצוץ הגאונות של יאיר רוזנבלום יכול להלחין שיר כזה ולשלב את יצירת המופת הלירית עם יצירת מופת מוסיקאלית. השיר שנשמע הוא "ליל חניה" מתוך הספר "עיר היונה", ואגב, שלושה מבתי השיר לא הולחנו ואינם מושרים.
"עיר היונה" הוא ספר של אלתרמן שיצא לאור ב-1957, תשע שנים לאחר הקמת המדינה. לאחר שני ספרי השירה שלו "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" פרסם אלתרמן בעיקר פזמונים ואת תגובותיו האקטואליות בשירי "הטור השביעי". בקרב מעריציו הייתה כמיהה לחזרתו ליצירה הלירית. מעטים ידעו שבמקביל לאותם שירים, המשיך לכתוב שירה צרופה. מדובר בשירים שכתב בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים – סוף תקופת המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות ושנותיה הראשונות של המדינה. היו אלה שירים לאומיים, אך לא התייחסות לאקטואליה היומיומית ולא התנצחות פוליטית כמו ב"טור השביעי", אלא ניסיון לעצב את רוחה של האומה ולשרטט את קווי המתאר של הפיכת עם של פליטים שחווה את השואה הנוראה, לעם חי הבונה מדינת מופת. שיריו הם גם ביטוי פואטי למלחמה ולדור הלוחמים שהקימו את המדינה, אותם כינה ב"טור השביעי" "מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים". את השירים הללו כינס ב"עיר היונה", שקיבל את שמו מאחד המחזורים בספר, שנשא את השם "שירי עיר היונה". "ליל חניה" הוא אחד משירי המחזור הזה.
בתש"ח היה אלתרמן בן 38, ולא חלה עליו חובת גיוס, אולם הוא התעקש להתגייס וממש אנס את רעו יצחק שדה לקבל אותו לשורות יחידתו, בה לחם לצד אנשים הצעירים ממנו בעשרים שנה. אלתרמן החייל התאפיין במוטיבציה גבוהה, אך היה "חייל דמיקולו"... כנראה שהוא לא ממש נועד לחיילות. הוא השתתף בקרב אחד, הקרב הכושל על גבעה 105 באזור נגבה. תפקידו היה – מגיש תחמושת לרגם. יצחק שדה הבין שתרומתו של אלתרמן כמשורר קצת יותר גדולה מאשר כמגיש פצצות מרגמה, ובעיקר חש שאינו יכול להתמודד עם האחריות על חייו של אלתרמן, ואילץ אותו לעזוב.
הקרב בו השתתף נערך ב-2.6.48. את "ליל חניה" כתב אלתרמן ב-3.6.48. זהו שיר של לוחם, אם כי לא ברור האם הוא תיאר את ליל החניה ערב הקרב כפי שהיה, או כפי שראוי היה להיות.
השיר מתאר את הלילה שלפני הקרב ובעיקר את נאומו של המפקד המשוחח עם החיילים. אלתרמן המשורר קובע שבשיחת מוטיבציה כזאת, אין מקום למילים הגדולות של המשורר, אלא לדיבור ישיר בגובה העיניים, לדיבור הפשוט. אין זה הזמן ל"שירה צרופה" אלא "לזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא", ואי אפשר שלא להבחין באירוניה; הרי כוונתו היא שבלילה כזה, דווקא הדיבור הפשוט הוא דבר ערך ושכיית חמדה. הוא גם מבהיר, שאין להתבייש בשיחה כזאת במליצה ובסיסמאות, שכוחן חשוב בהחדרת המוטיבציה ללוחמים. יש מקום לומר את הדברים "בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול". יש דברים שנשמעים זולים בסיטואציות אחרות, אך בליל החניה ערב הקרב, הם הדברים שנכון שיאמרו.
על מה מדבר המפקד עם לוחמיו? "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח), ועל חובה וקרב ועול". עול המלחמה הוא כבד. כל לוחם יודע שרבים הסיכויים שלא יחזור מן הקרב ואם יחזור – הוא יודע בוודאות שיאבד חלק מחבריו. הנכונות להקרבה, אינה יכולה לבוא בפקודה, אלא רק מתוך אהבה.
לכאורה, אין סתירה גדולה יותר מזו שבין מלחמה ואהבה. מלחמה היא מוות, היא הרג, מה לה ולאהבה? ניתן להבין זאת, אולי, מן השורה החשובה ביותר בשיר, לטעמי: "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו". בביטוי "שופך דם האדם" רומז אלתרמן לאיסור הרצח שאלוהים מטיל על בני האדם אחרי המבול, ובאמירה שהעונש על רצח, כל רצח, הוא עונש מוות: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". מאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, אסור להרוג אותו. והנה, הלוחמים יצאו למחרת בבוקר להרוג.
כאן מסביר אלתרמן, שהאילוץ של המחנה לשפוך את דם האויב הוא הכרח, נגזר דינו לשפוך דם, מתוך ההכרח להיות מגן האדם. אולם גם בצאתו לקרב שאין צודק ממנו, עליו לזכור שרק ההגנה על חיי אדם מצדיקה את ההרג. זהו ביטוי אלתרמני מובהק.
השיר מסתיים בתיאור של הקרב, הכרוך במחיר דמים: "איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל".
השיר הולחן לקראת פסטיבל הזמר והפזמון של שנת ה-25 למדינה, תשל"ג 1973, שהשיר הזוכה בו היה שירה של עדנה לב "את ואני נולדנו בתש"ח". זמן מה לפני הפסטיבל, התקשר יהורם גאון ליאיר רוזנבלום ושאל אותו אם יש לו שיר בעבורו לפסטיבל. "בטח" השיב רוזנבלום בביטחון. "איזה שיר?" שאל יהורם. הספר "עיר היונה" היה מונח על ידו. הוא פתח את הספר באופן אקראי ואמר "ליל חניה". "אוקיי", אמר גאון. "מחר בבוקר אני בא לקחת אותו".
יאיר קרא את השיר והבין שהסתבך. זהו שיר בלתי לחין בעליל. ובכל זאת, הוא ישב כל הלילה והלחין את אחת מיצירותיו היפות ביותר. ובבוקר... יהורם גאון לא בא. וגם לא למחרת. וגם לא בחלוף שבוע וחודש. יאיר רוזנבלום ידע שיש לו יצירת מופת ביד, ונתן אותו לחנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר, שכבר היה חבר בלהקה החדשה – "כוורת". שלישיית "אף, אוזן וגרון" ליוותה אותם בקולות. הם זכו במקום הרביעי בפסטיבל הזמר. ... והשאר יסופר בתולדות ישראל.
ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף / בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו / כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל / בהתפרש המחנה אשר דינו / להיות שופך דם האדם ומגינו. // ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע / ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים / ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח / בבניינה של ממלכה, ליל נדודים / ניצב פרוש על היחיד והגדודים. // מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע / היה נשקף פתאום מראה המלחמה / כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל / בו חירותם של מסעות וחירומם / בו הכלים והחוקות בעירומם. // בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק / שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו / ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך / ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא / צווחת צבעיו החריפים על חלילו. // על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח) / ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל / אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה / של השירה, אבל אומר בקול גדול / בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול. // עת מלחמה גם צלם הדברים האלה / היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה / עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב / נפשו של דור, גם בשדה זרועה / לזכור, לא רק לרע, ימי רעה. // גם זה נשלב במלחמה כל זה גם יחד / כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל ומשחרים. / כל זה מתל ומגדות נחל יהיה / עולה ביעף ושב נקטע בילל / של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
