הבלוג של אורי הייטנר

"מה ההבדל בין המהפכנים במרכאות של שדרות רוטשילד לבין אלה בכיכר תחריר? יש הבדל קטן ביניהם אבל משמעותי – החבר'ה בכיכר תחריר היו מוכנים לשלם מחיר והחבר'ה בשדרות רוטשילד לא כל כך. ברגע שנגמרה עונת הפסטיבלים וגמרו לשיר שם כל הזמרים, ברגע שהחבר'ה גמרו לחרבן בחצרות של כל השכנים ברוטשילד – נגמר הקיץ וחזרו לאוניברסיטה. בכיכר תחריר אנשים שילמו מחיר עבור העקרונות שלהם. אם זה לא יקרה פה – כל הסיפור של הצדק החברתי יהיה עוד פסטיבל בחודשי הקיץ בישראל. אני חושב שמי שהוביל את זה – רוב האנשים – לא באמת מוכנים לשלם מחיר על העניין הזה".

מעבר לגסות הרוח והציניות – ראוי לתמוה האם האיש שאמר את הדברים הללו מבין בדמוקרטיה, הפנים מהי דמוקרטיה, מודע למהותה. שהרי ההבדל בין המפגינים ברוטשילד למפגינים בכיכר תחריר, הוא שבכיכר תחריר הפגינו נגד דיקטטורה, ולא היה למפגינים מה להפסיד זולת כבליהם. ברוטשילד הפגינו אזרחים של מדינה דמוקרטית נגד מדיניותה של ממשלתם הנבחרת. הם עשו זאת בדרך דמוקרטית, כיאה לחברה דמוקרטית. מי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי. אם האיש שאינו מבין א"ב של דמוקרטיה היה ראש שירותי הביטחון של מדינת ישראל, ארגון שתפקידו העיקרי הוא להגן על הדמוקרטיה הישראלית, עובדה זו צריכה להדיר שינה מעיניו של כל אזרח ישראלי.

את הדברים הללו אמר יובל דיסקין במופע האימים שלו במסעדת מג'די בכפר סבא. עד כמה ניתן לסמוך על שיקול דעתו של מי שזאת תובנתו בנוגע למאבק החברתי בישראל?  מי שאומר דברים כאלה, עוד עלול לנצל את מעמדו כראש השב"כ לשעבר להטלת דופי בכושר השיפוט של ראש הממשלה ושר הביטחון בממשלה הנבחרת של הדמוקרטיה הישראלית. ביקורת על דרכם ומדיניותם מקובלת במדינה דמוקרטית. הטלת דופי מן הסוג הזה הולמת משטרים תחריריים.

לפני ארבע שנים, הציע אהוד אולמרט לפלשתינאים מדינה בגבולות 49' (עם "חילופי שטחים" קלים) ובירתה ירושלים וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל המגומדת; פתח מסוכן ל"זכות" השיבה. אבו מאזן דחה את ההצעה. מי שהיה באותם ימים ראש השב"כ יודע זאת מקרוב. הוא גם יודע מקרוב שאבו מאזן מסרב לקיים מו"מ עם ממשלת ישראל, בתואנות שונות, מאחר והוא רוצה לפתוח מו"מ שנקודת הפתיחה שלו תהיה נקודת הסיום של המו"מ עם אולמרט. כאשר האיש היודע זאת מקרוב, מרשה לעצמו לומר "עזבו את הסיפורים שמוכרים לכם שאבו מאזן לא רוצה לדבר" ומאשים בקיפאון המדיני את ממשלת ישראל, הוא מעיד בעיקר על עצמו; על חוסר היושרה שלו.

האם אדם שזה שיקול דעתו, ראוי להיות האורים והתומים שלנו בסוגיה רצינית כסוגיית הגרעין האיראני?

איש אינו רוצה בתקיפה ישראלית באיראן, ודאי שלא ראש הממשלה ושר הביטחון. הכל יודעים שמחירה של תקיפה כזו עלול להיות כבד ביותר. רק דבר אחד מסוכן יותר מן התקיפה – המצאות נשק גרעיני בידי איראן. אם מדינת ישראל חפצת חיים, אסור לה לאמץ הנחת עבודה לפיה איראן לא תשתמש נגדה בנשק גרעיני, אם יהיה לה נשק כזה. אולם גם ללא שימוש בו בפועל – עצם הימצאותו של נשק כזה בידי איראן, ישנה את כל כללי המשחק המזרח תיכוני. נשק כזה בידי איראן עלול להחזיר את מדינות ערב לאופציית המלחמה הכוללת, בהנחה שאיראן היא תעודת הביטוח שלהן מפני תבוסה. כאשר בידי איראן נשק כזה, ארגוני הטרור ירשו לעצמם לפעול ללא כל עכבות וחשש, כאשר איראן שתעמוד מאחוריהן תבהיר שתגיב "במלוא העוצמה" על תגובה ישראלית קשה. אין כל סיכוי לשלום במזה"ת, שמעליו מרחף נשק גרעיני בידי איראן.

אם האופציה האחרונה למנוע זאת תהיה מתקפה ישראלית, אין מנוס ממתקפה כזאת. אולם כדי למנוע התקפה כזאת, יש צורך בצעדים קשים וחריפים, בעיקר צעדים כלכליים ואולי אף צבאיים, של העולם החופשי כלפי איראן. הדרך היחידה לגרום לכך, היא איום מוחשי ואמין של ישראל לתקוף באיראן. למעשה, רק איום ישראלי כזה, עשוי להיות מנוף לצעדים שימנעו את הפיכת התקיפה הישראלית לבלתי נמנעת.

ההישג החשוב ביותר של ממשלת נתניהו, הוא העלאת האיום האיראני לראש סדר היום העולמי ודחיפת העולם להחרפה הדרגתית, גם אם איטית מידי, של הצעדים נגד איראן.

הצהרות מן הסוג של דברי דיסקין, מפי אדם עם רקורד ביטחוני כשל דיסקין, מחבלות באופן חמור במאמץ החשוב הזה. בדבריו הפגין דיסקין העדר שיקול דעת וחוסר אחריות.

                                                                                                                                 * "ישראל היום"