במאמרו "וידוי שמאלני כואב" הביע ארנון לפיד תמיכה בדברים שכתבתי במאמריי אודות הסופר הנאצי גינתר גראס ואודת עמותת "זוכרות". שבעתי נחת, כמובן, מדבריו של לפיד. אולם משפט אחד צרם לי: "זו פעם שניה שאני, השמאלן, מוצא עצמי מצדד דווקא בו, הלאומן, בעימותיו עם אנשי שמאל". אני דוחה מכל וכל את ההגדרה "לאומן".
עלינו להבחין בין לאומיות ולאומנות. היחס בין לאומיות ללאומנות, כמוהו כיחס בין סוציאל דמוקרטיה לקומוניזם סטליניסטי, בין ליברליזם לדרוויניזם חברתי, בין שמרנות לפונדמנטליזם, בין קבלת עול תורה ומצוות לקנאות דתית, בין פמיניזם של שוויון בין המינים לפמיניזם של שנאת גברים, בין כלכלה חופשית לקפיטליזם חזירי, בין נכונות לוויתורים למען השלום להזדהות עם האויב, בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ישראלי וכן הלאה. המשותף לכל הזוגות הללו, הוא יחס בין ערך חיובי לבין הקצנתו לכדי רדיקליזם פנאטי והשלטתו כערך עליון המוחק כל ערך אחר ולרוב גם מוחק ומוחץ בשיטות טוטאליטריות את האנשים שאינם מתיישרים לפיו.
הלאומיות היא אהבת העם והמדינה, הזדהות עם ייעודם ועם האינטרסים שלהם, נכונות ורצון לפעול למען העם וסולידריות עם בני העם. הלאומנות היא לאומיות קנאית קיצונית המבטאת בוז ושנאה לעמים אחרים ולבני עמים אחרים.
הלאומיות היהודית היא הציונות. אני ציוני. הציונות, על כל זרמיה, מזוהה, ותמיד הייתה מזוהה, עם ערכים כדמוקרטיה, הומאניזם, ליברליות, סוציאלדמוקרטיה. הציונות היא לאומיות נאורה. הלאומנות, לעומתה, מזוהה עם שנאת זרים, עם גזענות, עם פשיזם, עם טוטאליטריות, עם קנאות. אני רחוק ת"ק פרסה מכל מה שמזוהה עם לאומנות. הערכים המזוהים עם הלאומיות, עם הציונות, אלה ערכיי.
מתקפת השקר הפוסט ציונית והאנטי ציונית, מנסה להדביק לציונות תווית של לאומנות. אל לנו לשתף פעולה עם טרמינולוגיית הכזב הזאת. עלינו לצאת למתקפת נגד, מתקפת אמת, להנחלת האמונה בצדקת הציונות ודחיית השקר הגס.
זאת אני עושה במאבקי נגד תופעות שליליות ומזיקות דוגמת "זוכרות". אל מול השקר האנטי ישראלי אני מציב את האמת הציונית.
עמוס עוז כתב פעם שהציונות היא שם משפחה, ויש בתוכה שמות פרטיים שונים. ארנון לפיד ואני שייכים למשפחה הזאת, הגם שדרכינו הציוניות שונות. המרחק ביני לבין לאומנות, הוא כמו המרחק בין ארנון לפיד ה"שמאלן" הציוני לאיתן ברונשטיין האנטי ישראלי.
* "על הצפון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
